הולנד: התענוג שבפחד

והנה הגיע היום לו חיכו הילדים. נוסעים לאפטלינג (De Efteling), פארק השעשועים והאגדות ההולנדי ששמעו יצא למרחוק, ובצדק. כל כך יפים ומיוחדים המבנים שבו. היערות העבותים שבתוכם הוא שוכן. המסחריות הפחות מורגשת. הילדים רצו ישר למתקנים הלונה-פארקיים באופים, וההורים אחריהם. המתקן הראשון הייתה ספינת פיראטים ענקית. הילדים עמדו בתור, והאמא, ששונאת מתקנים מסתובבים, החליטה להיות ספורטיבית ולהצטרף. שהרי מדובר בסך הכל בנדנדה, אמרה לעצמה. היא התיישבה מול הילדים כדי לתעד במצלמתה את התענוג שבפחד, אבל תוך פחות מדקה כבר היה לה ברור: היא לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה. הטחול שלה היה הראשון לצאת ממקומו ולהתייצב מעל הסרעפת. הכבד עבר במקומו מימין לשמאל, ואת כיס המרה היא מחפשת עד היום. מיד עברה לתנוחה עוברית, מוזרה ככל שתהיה, וחיכתה, כולה מקופלת לקץ הסיוט. וכשהוא הסתיים, והיא בצבע העלים שסביבה, פגשה חבר ותיק מישראל, אוחז גם הוא את בטנו וממלמל לכיוונה חלושות: למה לא הזהרת אותי?
את הילדים כל זה הצחיק. הם טוענים שמדובר בדגדוג נעים, ודהרו לטייפון שנראה בעיניה כמתקן רב לולאתי למתאבדים. אחר כך עשינו כל המשפחה "ראפטינג" מסוגנן ב"נהר" הגועש, והילדים מיהרו לתור של רכבת ההרים המפחידה. לבנים לא הייתה בעיה. הדס דרשה ממוסא שיעלה אתה. הוא נענה לבסוף להפצרות, והתוצאה הייתה שרק נועה והילדים יכלו לאכול את ארוחת הצהרים, שהייתה? נכון.
מזג האוויר המשובח הביא לאפטלינג באותו היום המוני מבקרים. והתורים השתרכו שעות ארוכות. עד ששוב קרה הנס – ההולנדים בשעה שש עברו לייצר תורים במזללות הצ'יפס והמיונז, והשאירו את המתקנים כמעט נטושים. צריך היה לראות את הברק בעיני הילדים כדי להאמין. שלוש פעמים טייפון באור, שלוש פעמים טייפון בחושך (יש גם מתקן כזה, עם לייזרים ושאר ירקות שעונה לשם "ציפור האש" וזכה מהילדים לשם החיבה נשרק'ה). וההורים? האמהות העמידו את מוסא לרשות הילדים, ופרשו להן קודם כל למונורייל שקרונותיו נראים כמו שבלולים שחיברו להם שמלות מעוטרות בתחרה, שחג על ארץ האגדות. לא עולה, לא יורד. ישר כל הזמן. ואחר כך למתקן המופלא מכל: שייט ממושך בנהר, בין פרחים ועצים, בסירות השטות מעצמן, מחוברות למין סרט נע מתחת למים. לא הגה ולא משוט. הרימו רגליהן הדוויות לגובה הנכון, ולא ידעו את נפשן מרוב שמחה.

כל מתקן סדיסטי מקודמו

לסיקס פלאגס (Six Flags) הוקדש היום הבא. אם באפטלינג היו כמה רכבות הרים מהפכות קרביים, זוהי ההתמחות הגדולה של בעלי פארק השעשועים הזה. האמת? האמא הייתה מזועזעת. כל מתקן נראה לה סדיסטי מקודמו: בלנדרים, מטחנות בשר ושאר דימויים הפכו את הילד הפרטי שלה לעיסה בלתי מזוהה, שלהפתעתה כי רבה ירדה מכל מכשיר עינויים בעיניים בורקות, וטסה למכשיר הבא. כך הילד הפרטי שלה וכך הילדים כולם. וההורים? רצים אחריהם. עוזרים לתפוס תור ובעיקר מחפשים פוזיציה נוחה לצילום העולל המפרכס לה-נ-א-תו בין שמיים וארץ. האמא, אגב, הטילה וטו על מכשיר אחד: המעלית. זו שמזנקת בבת אחת לגובה של עשר קומות. בזה, חשבה, יתערבבו לילד סופית כל נוזלי המוח. אלא שבסופו של דבר מה שגרם לו לפרוש מהמרוץ ממש לפני הסגירה הייתה קרוסלה תמימה למראה בדמות ספלי תה. הם מסתובבים והקרוסלה מסתובבת, והילד הרגיש בחילה הולכת וגוברת. כל זה לא קרה לפני שכרגיל ההולנדים הסתלקו להם בשעה מוקדמת, והשאירו את הזירה לישראלים. היה מישהו שאפילו הציע שהחל משעה שבע ישנו את השילוט מהולנדית לעברית. שוב מוסא נשלח לפקח על הילדים הבוחנים את האנקונדות, בעוד האמהות בחרו להן גלגל ענק המסתובב לאט במיוחד, ועלו וירדו אתו בלי לשבוע מהיופי שהתגלה עם השקיעה, הרבה מעל גובה צמרות העצים. ולא נשאל שוב: מה אכלנו שם, ומה אכלנו בדרך חזרה לבקתה.
היום הבא יועד לפארק המים בדאנרייל (Duinrell), אבל ההורים התחילו לגלות סימני שבירה. נועה הציעה קיצור דרך: נבלה בעיר אוטרכט Utrecht רק חצי יום, ורק את שאריתו נבלה בפארק. הילדים נכנעו משום מה די בשקט. אולי גם להם נמאס קצת מהטרלול הזה. אוטרכט משופעת בתעלות רחבות שבהן חולפות יאכטות. מהגשרים אפשר לראות את כוסיות היין, הגבינות והבירות שעל הסיפון. מה שהביא את האמא לתהות שוב ושוב, למה דווקא נגזר גורלה לדעת מה ההבדל בין פצמ"רים לררנ"טים. היא לא יכלה שלא לשאול את עצמה אם מישהו מהיאכטונרים הללו המנווטים דרכם בין העצים הגדולים והמצלים, יודע את ההבדל בין פגזי יציאה שלנו או שלהם. הרהוריה הסתיימו מול מגדל הפעמונים העתיק והגבוה ביותר בהולנד ש-465 מדרגות מובילות אל מרפסת התצפית שבראשו. (משהו כמו 112 מטרים. למעלה מ-30 קומות). טיפסנו? טיפסנו. למה? ככה. למעלה חיכו בסבלנות של מאות שנים פעמוני ענק, שבכל שעה פוצחים במזמור. האוויר הצלול על בתי העיר העמיק את הקנאה בארגוני הירוקים, ובתודעה ההולנדית היודעת להילחם על איכות החומר הנכנס לריאות.
דאנרייל הוא פארק שעשועים שבו כל מתקן קשור למים. על כל קרוסלה רגילה נשפכים מים בשעה שהיא מרחפת, שלא לדבר על מגלשות ורכבות הרים. יש גם מטחנות בשר (רטובות רטובות) ומתקן הקרוי ספלאש. המקום היחיד בפארק בו צוחקים במקום לצעוק. יש בו סירות פתוחות וסגורות המתגלצ'ות בתנופה לתוך אגם קטן. לקראת גלישתן נפתחים במים ששה זרנוקים רבי עוצמה שהופכים את המקום לגל עצום ומרהיב של רסיסים.
ויש שם בריכה הקרויה טרופית, שאנחנו מיהרנו לכנותה התופת. מתוך מבנה מקורה בגובה של כחמש קומות יוצאות מגלשות מים פתלתלות ותלולות שמסתיימות בסחרור וקפיצה לבריכה מגובה של ארבעה מטרים. כל זה לא נורא מול מטחנות הבשר היבשות מאתמול. השם תופת הוענק למקום בשל החום העצום ששרר שם (האמא מעריכה שמדובר בארבעים מעלות ומאתיים אחוזי לחות) ובכמות הכלור שנשפכה למים והתאדתה לתוך העיניים וכלי הנשימה של מאות הילדים והמבוגרים שגדשו את המקום. אנחנו נמלטנו ניחרים וסובלים מקוצר נשימה ממש. סביבנו המשיכו ליהנות. כל האזור היה מוקף בקאמפרים. לנו החוויה הזאת סיפקה דוגמית של הגהנום, ומיד הבטחנו לעצמנו: מעכשיו – רק מעשים טובים.

אלטרנטיבה בריאה לקיץ מסוייט

מבחינת הילדים, הטיול בעצם נגמר כאן. אבל להורים גם מגיעה מנה של נחת. נסענו צפונה, לאזור עתיר גשרים עולים ויורדים על תעלות מים עמוסות סירות, אבל הילדים ישנו. הערנו אותם בחיטהורן (Giethoorn), עיירה הבנויה כולה על תעלות מים במקום כבישים. מקום מטופח מאין כמוהו. דשאים וגינות בכל הצבעים. שקט שמופר רק על ידי המנועים הקטנים של הסירות. שכרנו סירה ויצאנו לשייט של שעתיים בין הבתים. האמא זרחה מנחת, והכריזה כי זהו היום היפה ביותר מבחינתה. אלא שזאת הייתה הכרזה נמהרת משהו. מוסא, שהפך מנהג לספן, מאס בתפקידו והודיע לילדים על פתיחת שיעורי נהיגה. התעלות הן צרות והתנועה בהן עמוסה, וכך יצא שהסירה שלנו נתקעה בכל מה שנקרה לדרכה. עצים? שיחים? סירות שלא הצליחו להימלט בזמן? האמא, אחוזת פאניקה הציעה לצאת במהירות לאגם שמאחורי הבתים. יצאנו אבל הוא היה סוער, וגם הגשם איים בחשרת עננים מבהילה. חזרנו לתעלות. תוך דקה התברר שנכנסנו באין כניסה, ויש להסתובב על המקום למרות היותו צר במיוחד. המשפחה שבאה בסירה מולנו, לא תשכח את היום הזה ימים רבים. עוד שנייה והיינו חוצים אותם לשניים. מזל שהפיברגלאס ממנו עשויות הסירות הוכיח עמידות מדהימה.
יצאנו שוב לאגם, מחפשים את הדרך. בינתיים עברה כנראה השמועה בין ההולנדים על דבר יורדי הים המהוללים מישראל, והדרך חזרה חיכתה לנו ריקה. הם לא לוקחים סיכונים.
המקום הבא שלא עניין כלל את הילדים היא העיירה ארק (Urk). פעם הייתה אי בודד ששמר בקנאות על בדלנותו. במהלך מאות שנים יובש הים והיא חוברה לה יחדיו. כיום יש בה נמל דגים ענקי. אך המיוחד בה לפי כל מדריכי המטיילים שבדקנו, הייתה העובדה שאסור לנסוע ברחובותיה הבנויים כמדרחובים וכי האוכלוסייה השמרנית עדיין נוהגת לפסוע בנעלי עץ ובתלבושות מהמאות הקודמות. שתי הקביעות הללו התבררו כמוטעות. מה שכן, מדובר בעיירה ציורית שתענוג להסתובב ברחובותיה. אנחנו עשינו זאת בקיצור נמרץ (הילדים, הילדים) ומיהרנו לקניון בבאטאויה (Batavia Outlet Mall) הידוע במחירים הזולים של מותגים. נכנסנו ולא שמענו מילה אחת עברית. נועה, שתכננה לערוך כמה קניות, העריכה מיד שאם אין ישראלים, אין מציאות, וצדקה.
בבוקר למחרת, טסו נועה מוסא וילדיהם לארץ. האמא והילד נשארו ליממה באמסטרדם. בדיעבד התברר שהרעיון היה מוצלח רק בחלקו. הילד היה הרוס. לא עניינו אותו השיטוטים ברחובות שסוף סוף היו שוקקים המוני אדם. לא מאדאם טוסו ולא ארמון המלכה, לא שייט בתעלות ובוודאי לא מוזיאונים. והאמא? כה מתוסכלת. סוף סוף עיר כלבבה. ריח החופש המתוק מעורב בריח הגראס. בתי קפה מלאים באנשים שאין דאגה על פניהם. חלום. אלטרנטיבה בריאה לאוגוסט מיוזע ומסויט.
יותר מאי פעם, היה קשה לה לחזור.