יהודה גיל לעניים

אם להידרש לעולם המושגים המזוהה עם מקצועו של אחד משני גיבורי הסרט, "החייט מפנמה" הוא חליפת שלושה חלקים גזורה (כמעט) היטב. אמנם לא אותה תפירה עילית המקובלת בסוויל רו, אבל קרוב יותר לזה מאשר לקונפקציה הנסחרת בבוטיקי רחוב אלנבי. ואם להמשיך עם סופרלטיבים השאולים ממלאכת החייטות, הבמאי ג'ון בורמן ("גברים במלכודת", "הגנרל") מבצע את עבודתו במיומנות שמצליחה להסתיר כמה חוטים פרומים וגימור לא משהו.

בורמן מדגיש את המימד הסאטירי שנוכח ברומן הריגול הנמכר מאת ג'ון לה קארה, עליו מבוסס הסרט (לה קארה עצמו השתתף בכתיבת התסריט, ואף שימש כמפיק בפועל), באמצעות ליהוקו של ג'יימס בונד עצמו (פירס ברוסנן) לתפקיד סוכן חשאי בריטי שסרח, והורחק לפנמה. גיבורו האחר של הסרט, המתרחש רגע אחרי העברת הבעלות על תעלת פנמה מארצות הברית לשלטון המקומי, הוא חייט בריטי גולה (ג'פרי ראש), בעצם אסיר לשעבר, שהשתקע באותו צומת גיאוגרפי, ומשמש שם כמלבישם של אנשי הצמרת הפוליטית והעסקית.

דוקטור סטריינג'לב נוסח פנמה

עם נחיתתו בפנמה סוחט איש הביון את התופר בן ארצו, ומאלץ אותו לשמש בעבורו כמודיע. בהעדר אינטריגות של ממש, בודה החייט מלבו מזימה לפיה שלטונות פנמה מתעתדים למכור את התעלה לגורם זר, וטווה עוד ידיעות מומצאות בהן מככבים שיכור מקומי (ברנדן גליסון המשעשע, "הגנרל") וצעירה מצולקת פנים המועסקת בחנותו של אותו פנטזיונר (לאונור ורלה, "האיש במסכת הברזל"). שני אלה מוצגים על ידו כאנשי מחתרת הפועלים לערעור אושיות השלטון הפוסט-נורייגי. אפשר היה אולי לגחך מול טירוף המערכות נוסח "דוקטור סטריינג'לב" אליו מובילים דיווחיו הכוזבים של החייט, אלמלא התעלתה כבר המציאות הישראלית על הפיקציה של לה קארה בדמותו של איש המוסד יהודה גיל.

"קזבלנקה בלי גיבורים", מציג פה החייט את פנמה סיטי בפני הסוכן הסורר שזה מקרוב בא, ומתייחס לעולם של אפס אידיאלים ואחיזת עיניים בו נאלצים עתה לחיות מי שינקו את חיותם ממשחקי הריגול הערכיים של מלחמת העולם השניה והמלחמה הקרה שעקבה לה. את מקום הבאר המפורסם מהסרט ההוא תופסת עתה חנותו של החייט המשמשת מקום מפגש לשועים מקומיים, אך המיתולוגיה הקולנועית ההיא נוכחת עוד בסיום הסרט באמצעות פרפרזה, וכך גם ספרו הסאטירי של גרהאם גרין, שעובד אף הוא לסרט, "האיש שלנו בהאוונה", על מוכר שואבי אבק בריטי שמגוייס כמעט בעל כורחו לעסקי האספיונז' בקובה של טרום מהפכת קסטרו.

סיפור גאולה הוליוודי

אך דומה שהשוואה הולמת יותר תהיה עם "האיש שרצה להיות מלך" המופתי של רודיארד קיפלינג. שכן גם זהו סיפור על שניים, שאינם אלא נוכלים קטנים התופרים לעצמם זהות שמידותיה גדולות עליהם בכמה מספרים, והם זקוקים זה לזה על מנת לשרוד, כאן בעולם קפיטליסטי וחד מעצמתי, שבו שתי הדמויות הראשיות – המרגל הנוצץ והגולה הציני נוסח בוגרט ב"קזבלנקה" – בולטות באנכרוניזם שלהן. וכך, יותר משעניינו בעולם רומנטי הולך ונעלם של סוכני חרש, עוסק "החייט מפנמה" בקריסתה של פנטזיה קולנועית, זו שטופחה בסרטי ריגול הוליוודיים ובעיקר בסדרת סרטי בונד הבריטית, דווקא דרך סיפורם של שניים הממציאים את עצמם מחדש באמצעותה. שיתוף הפעולה ביניהם מבוסס במידה רבה על העמדת פנים, החייט בעל כושר ההמצאה אינו תופר לאחרים רק בגדים אלא גם דמויות, והסרט משכיל לספק הערה שנונה על הקשר שבין זהות, דמות ופנטזיה.

מה חבל על כן, שחלקו החותם של הסרט – מבלי לחשוף, כמובן – נהפך למין סיפור של גאולה נוסח הוליווד. אף הבסיס להבנת הקשר שבין החייט לזבנית בחנותו, חברת מחתרת לשעבר, שעונתה ועוותה על ידי אנשי נורייגה, נותר מן הסתם על רצפת חדר העריכה. מצד שני, לזכותו של בורמן יצויין, שהוא אינו מאפשר למימד הסאטירי הקר של סרטו להשתלט על תיאור מצוקתה הנוגעת ללב באמת של הדמות שבכותרת, ההולכת ונבלעת בתוך הפנטזיה שבראה לעצמה. תורם לכך גם ג'פרי ראש הנפלא, המשכיל לעצב איש קטן ואפרורי שנע בדרכו המרגשת בין הקריקטורי לטראגי. יתר השחקנים, בהם ג'יימי לי קרטיס כאשת החייט, והמחזאי הרולד פינטר בתפקיד אורח מופרך אך מזהיר, מצטיינים אף הם. אה, וגם הארי פוטר בסרט. זהו דניאל רדקליף הצעיר, המופיע כאן כבנו של ראש, רגע לפני שיהפוך לילד-כוכב התורן של הוליווד.