אופנה חדשה: אירלנד

נתוני הפתיחה נשמעים לפעמים דומים מאוד. אירלנד וישראל מצטיירות לעיתים קרובות כמדינות אחיות. אוכלוסייה שמונה קרוב לחמישה מיליון, סכסוך שמצליח למלא מהדורות חדשות ברחבי העולם במשך עשרות שנים, קבוצות רבות השפעה בוושינגטון, ששומרות את הנושא האירי, או הישראלי, קרוב ללב המעצמה הגדולה, ביקורי שורשים של אמריקאים רבים, שהופכים את אירלנד או ישראל למעין בית שני.

עם כל קווי הדמיון האלה קל לשגות. זו טעות גדולה. הדמיון מצומצם מאוד וכדאי לנסוע עד אירלנד כדי להיווכח עד כמה גדולה הטעות. תהליך ההוכחה נעים במיוחד. אולי דווקא בגלל כל קווי הדמיון האלה אירלנד לא היתה יעד מבוקש כל כך עבור התיירים הישראלים עד לשש השנים האחרונות. גם כאן נדמה היה שהדמיון ההיסטורי ממשיך לתעתע. תהליכי השלום שהתנהלו במקביל באירלנד ובמזרח התיכון יצרו את ההרגשה שהעתיד השונה, הנינוח, התיירותי, עומד בפתח. אפילו השבוע נמתחו קווי הדמיון עוד צעד אחד: השלום המזרח תיכוני נראה רחוק מאוד ובצפון אירלנד, אחרי הסכם שלום היסטורי, שנחתם ב10- באפריל 98' פרצה לפתע אלימות מחודשת - שמערבת לפני הכל את הילדים - ועוררה סימני שאלה.

האבחנה החשובה הראשונה היא שאירלנד העצמאית, הריבונית, הקתולית לחלוטין, אינה חשה בדרך כלל את פרצי האלימות הצפוניים, שמתחוללים בבלפאסט, כחלק מן הסכסוך בין הרוב הפרוטסטנטי למיעוט הקתולי. יותר מחמישה מיליון תיירים נהרו בכל אחת מן השנים האחרונות לדבלין. יש לכך סיבות טובות.

העובדות שבולטות אולי יותר מכל לעינו של הישראלי המבקר באירלנד הן הצפיפות הנמוכה להפליא (שטחה של אירלנד גדול פי שלושה משטחה של ישראל ואוכלוסייתה קטנה יותר) והקרבה התמידית של קו החוף. (מדובר באי לא גדול שקו החוף שלו נמתח על פני 2000 ק"מ, יותר מפי עשרה מקו החוף הישראלי). שתי העובדות האלה, יחד עם תכונות מסוימות באופי האירי, הופכות את הביקור באירלנד לנעים כל כך.