פנצ'ר בלב מדבר גובי

אם אתם מחפשים דרך לא שגרתית לטייל בסין, לראות אותה באמת ולחוש קצת הרפתקנות, הרי לכם דרך נפלאה: סעו בג'יפים. נשמע אולי טריוויאלי, אבל זה לא, כי עד לא מזמן אסר החוק הסיני על תיירים לשכור רכב ולנהוג ברחבי המדינה הענקית, ככה סתם לאן שבא, אבל עכשיו אפשר.
הכול התחיל בקיץ 1998, כשעופר לוי, הרפתקן מלידה וחיית טיולים ותיקה, שגם לקח חלק במרוצי ראלי שונים, ומיקי אלקלס, צלם המתמחה בפרויקטים מיוחדים, יצאו ללוות שלושה אופנוענים במסע לסין, מונגוליה וסיביר. הם הוקסמו, וכך נולד הרעיון להקים את חברת "וונצ'ר" ולייבא את מוסד טיולי הx4-4 לסין. למרות הקשיים, עופר, שהרפתקה בכלל צריכה להיות שמו השני, לא ויתר. לגמרי במקרה הוא פגש את פיי, סינית דוברת עברית שבן-דודה הוא בעל מועדון ג'יפים וטיולי שטח. שנתיים מאוחר יותר גובשה חבילת הטיול הנהדרת הזו - טיול מאורגן שונה מכל מה שהכרתם עד היום, כשעופר, בשיתוף חברת התיירות הישראלית "תוריקו", אחראי לארגון, לליווי ולתפירת טיולים על-פי בקשות המשתתפים.
הצטרפתי לטיול הבכורה, צינית ומלאת ספקות, וכמה ששמחתי להתבדות. זה היה שבוע נפלא, עמוס חוויות וריגושים, כיף אמיתי עליו ניצח עופר במיומנות ובהומור.
בייג'ינג, נמל הכניסה והיציאה מסין, מהווה את התחנה הראשונה והיחידה בטיול בה חווים המטיילים את "סין הקלאסית": כיכר טיינאנמן והעיר האסורה, ארמון הקיץ והחומה הגדולה, וגם שוק המשי הבלתי נמנע.
אבל לא לשם כך התכנסנו. מכאן ואילך מצפין הטיול למחוזות נידחים, בהם נראה ונרגיש את פניה האחרות של סין. מעט מן העבר, קצת מן העתיד והרבה כאן ועכשיו. דרכים, כפרים ומרחביו העצומים של מדבר גובי.

בתי בוץ ומים מהבאר

מאכסניית המועדון המקסימה, השוכנת בחיק הטבע בנפת שון-יי הסמוכה לבייג'ינג, יצאו ששת הג'יפים מצוידים במכשירי קשר, באמצעותם העביר עופר הסברים והדרכה מהג'יפ המוביל. היעד: מונגוליה הפנימית, בעבר חלק מהאימפריה המונגולית וכיום פרובינציה סינית שלגבולה הצפוני נושקות הרפובליקה של מונגוליה ורוסיה.
אחרי שעות של נסיעת כביש צפונה, החלו עולים קולות המרד של אותם ג'יפאים בנשמה, ששבעו אספלט. הירידה מהכביש המתסכל היתה להכרח, למורת רוחו של המדריך לונג, שהתחנן כי נתאזר בסבלנות יום-יומיים. אך סבלנות, כידוע, היא לא תכונה בה התברך הישראלי, בטח לא אם יצא לטיול ג'יפים ומצא עצמו על כביש.
כפר קטן נבחר כיעד לכיבוש, ומיד דהרנו בדרך העפר. המראות כאילו נלקחו מסרט אקזוטי על ארץ רחוקה מהמאה שעברה. בחור צעיר נשא אסל עם דליים בדרכו אל באר המים, ואנשי הכפר התכנסו לחזות באורחים המוזרים. די מהר נפתחו בפנינו הבתים להצצה, הילדים צהלו למראה דמותם על מסך מצלמת הווידאו ופצחו בשירה בניצוחה של פיי.
הסקרנות ההדדית הזו, של סינים שלא ראו מערביים מימיהם וישראלים שלא האמינו שיראו במו עיניהם מקום בו חיים עדיין בבתי-בוץ ושואבים מים מבאר, חזרה על עצמה לא פעם והיתה לאחת החוויות היותר מרגשות בטיול כולו. לעת ערב הגענו לפאתי מונגוליה הפנימית ונערכנו לחניית הלילה בג'יננינג, עיירה אפורה ושכוחת אל, בה התוודענו לאופי חיי הלילה המקומיים. שלא יהיו אי-הבנות, והיה מי שבתמימותו יצא לסיור קצר וטעה, התספורת והמסאז' שמציעים שלטי הניאון הם לא מה שאתם חושבים, או אולי זה דווקא בדיוק זה.

נהר של מיליון ק"מ

מג'יננינג יצאנו לבאו טואו, העיר הגדולה ביותר במונגוליה הפנימית, מרחק של כ-250 ק"מ, והתחלנו להריח את השטח. בכפרים מגדלים חיטה וחמניות, והרבה מאוד כבשים. בגובה 2,000 מ' מעל פני הים הקור מקפיא עצמות גם בתחילת האביב, ושלג נראה על פסגות ההרים. לא בכדי הכבשים במקום תורמות את הצמר שלהן לייצור הקשמיר היקר בעולם. ביוני יתכסה הכול במרבדים של ירוק, ואז ירעו במקום גם עדרי הסוסים של הנוודים המונגולים, וידמה כאילו אין חורף ושממה בעולם.
מדי פעם עצרנו, אם להתאוורר, אם להתעדכן במידע ממכשירי הניווט הלווייני (GPS), לצלם או פשוט לתקן תקלות ברכבים, וכאלו לא חסרו.
באזור סי שי וואנג צ'י אירע תקר באחד הג'יפים, וגם נשבר הג'ק. הגברים כולם דחפו, הרימו, נתנו עצות ודי נהנו, בעצם. עברה שם משפחה, האישה לבושה ומאופרת בקפידה, כאילו היא בדרכה לאירוע מכובד, אבל לא, הם היו סתם בדרך מפה לשם באמצע שום-מקום. ואיש על אופנוע נעצר להתבונן ואפילו השאיל את האופנוע למוטי, שהיה חייב סיבוב. ושוב הסקרנות, והניסיון ליצור קשר, וחיוכים שמגשרים על מרחק עצום בין עולמות.
נחלי אכזב וצהוב מסביב. קצת מזכיר את הנגב, אולי הערבה, רק הבדואים נראים כאן אחרת. ופתאום, בשיממון המוחלט הזה, נמתחים חוטי חשמל וישנן תשתיות, כאות לפיתוח המואץ שעובר אזור צפון סין בעקבות החלטת ממשלה להשקיע באזורים המרוחקים והעניים, אשר הוזנחו במשך שנים לטובת אזורי החוף העשירים.
עם ערב נכנסנו לבאוטואו בת שני מיליון התושבים, בה גם המפעל הגדול ביותר בסין לייצור ברזל. העיר שוכנת לגדת הנהר הצהוב, שמימיו מי סחף עכורים, ומכאן שמו. פגשנו שם איש שהתעקש, באנגלית רהוטה, כי אורכו של הנהר האימתני הוא מיליון ק"מ, וסירב להתרשם מכל הסברינו על היקף הגלובוס כולו. בינינו, אורכו של הנהר, שבשל שיטפונות הרסניים מכונה גם "יגונה של סין", הוא 5,464 ק"מ בלבד. הוא זורם מהרי המערב לים שבמזרח. ביקרנו במקדש בודהיסטי מהמאה ה-18, וו דאנג ג'או, הבנוי על צלע הר מחוץ לעיר, בו נשתמרו ציורי-קיר ופסלי בודהה מרשימים. הסתובבנו בשוק והמשכנו לדא לה צ'י, לקראת הכניסה למדבר גובי.
יום שטח חיכה לנו. קפיצי הג'יפים לא חסו על הישבן, אבל מראה אושרם של הג'יפאים מהנהיגה בחולות ובהתחפרויות, ובחציית יובליו של הנהר הצהוב, היה שווה הכול. צריך היה לצאת ולדחוף לפעמים ג'יפ זה או אחר, אבל בלי זה התמונה הרי לא היתה שלמה.

דיונות בתוליות ומקווי מים

באזור אונגהביי ("עמק השלום") שבמדבר גובי דמו הנופים לאלו שבסיני, ויפי הדיונות הבתוליות הזכיר לכולם נשכחות. היה מי שדיבר על המיתלה והיה מי שדיבר על רפיח, ובאמת שהיה נורא דומה ונורא נורא יפה. הסופה האדירה, שהאכילה אותנו הרבה חול, רק הוסיפה לקסם. בין דיונות אלו ואחרות חלפנו על-פני מקווי מים, ראינו אנפות, טבלנים, אווזים וחוגלות, בקתות בוץ בודדות לידן רעו סוסים מונגוליים נמוכים, קצת פרות והרבה מאוד כבשים.
ובהמשך, שורות שורות של עצי צפצפה, פרויקט מיוחד במינו של מומחה יפני לחקלאות מדברית. האיש בן ה-94 החליט לכפר בדרכו הצנועה על עוולות היפנים במלחמת העולם השנייה ולסייע לסין במלחמתה בהתפשטות המדבר. במרכז, שהוקם ב-1989, מפריחים את השממה ונוטעים עצים שיעצרו את נדידת החולות. הצטרפנו לנטיעות והשארנו את תרומתנו הצנועה בגובי. ארוחת הערב בדא לה צ'י היתה מיוחדת. כבש נשחט לכבודנו, ראשו הוצג בפנינו לאות ברכה ("שנהיה לראש ולא לזנב") וזוג זמרים בלבוש מונגולי מסורתי הגיש לכל אחד ואחת כוסית וודקה מקומית (67 אחוז אלכוהול!!), ממנה לא היה מפלט.
הוודקה הזו, שטעמה כספירט, היתה מוכרת היטב לכולם. היא נשפכה כמים במהלך הטיול משאזלו בקבוקי האבסולוט מהדיוטי-פרי, והיתה חלק בלתי נפרד מן ההווי הקבוצתי. זה היה הווי של גברים. נקודה. די צפוי מטיול שמסתובב סביב רכבים, נהיגה ושתייה. שלוש הבחורות בקבוצה, ואני ביניהן, גילינו סוף סוף על מה ואיך לעזאזל מדברים שם במילואים. ומשעמם, תאמינו לי, זה לא היה.
ביום האחרון הגענו לחוחוט, בירת הפרובינציה. שוב חצינו את יובלי הנהר הצהוב, ועברנו כפרים ושדות. נעצרנו לשוחח עם איכרים שחרשו אדמה בעזרת גמל דו-דבשתי האופייני לאזור, ושמענו על מרבד החמניות הצהוב שיכסה את האזור בעוד זמן קצר. ביקרנו במקדש בודהיסטי לצד הדרך והגענו לעיר הגדולה.
הכול עמד בניגוד מוחלט לכל מה שראינו בשטח. ובכלל, חווינו סין של ניגודים. כפר ועיר, עוני וקידמה. צריך לראות כדי להאמין ועדיין רחוקה הדרך מלהבין. שוב התכבדנו בשירה וריקודים, בשר כבש וכמובן המון וודקה. נפרדנו לשלום מהג'יפים ועלינו על רכבת לילה נקייה ומסודרת לבייג'ינג. נסיעה של 12 שעות, גם היא חוויה בפני עצמה, הסוגרת את המעגל.
זה לא טיול אתגרי, אך בהחלט הרפתקני ולא קל. מיטלטלים בדרכים, אוכלים לצד האוכל הסיני הנפלא גם לא מעט חול. לא נורא נוח אבל מקסים. עופר גם מבטיח לתפור מסלולים נוספים לבקשות המשתתפים. אז אם כבר שבעתם מאירופה, ארצות הברית וחופי סיני, ואתם מחפשים ריגושים חדשים, או אם סתם תמיד חלמתם על סין - לכו על זה.
הרשמה בחברת "מגוון אירועים" ובאמצעות אילן (טלפון נייד: 5626251-03).

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות בתאריך 6.7.00