הסוף של סוף העולם - לא משהו

בסוף 1979, בניו-יורק, התמזל מזלי להיות בהקרנת הבכורה של הסרט, בבית קולנוע גדול, ובנוכחות מאות מ"וותיקי" ווייטנאם, כמה שנים לאחר תום המלחמה שהשפיעה השפעה כה עמוקה על האתוס האמריקאי. זה היה לאחר ההצלחה הגדולה שזכה לה הסרט בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבאל קאן, הצלחה שקופולה לא ציפה לה. הקהל, אולי עדיין מוכה טראומה מאז המלחמה, הגיב באורח בלתי צפוי ושאג מצחוק במהלך הסרט. לא היה זה צחוק של לעג, או של בוז למי שהתיימר ליצור בכלים של אפוס מלחמה קולנועי את האזהרה האולטימטיבית. אולי זה היה צחוק לא רצוני. אולי צחוק של שחרור. עובדה, בסוף עמדו כולם והריעו לסרט במשך שעה ממושכת. אולי הצחוק הזה, שנשמע לי עתה מצמרר מאד, הוא שהיה צריך להתקבע בסופו של הסרט הגדול (על אף חולשותיו) הזה.
מה עוד אפשר לכתוב על "אפוקליפסה עכשיו", הגירסה המלאה, ועדיין לא נכתב, נדון, נותח ונקבע? אולי פשוט להמליץ ללכת ולראות את הסרט, שכבר בגירסתו הראשונה הפך לאבן-פינה בהיסטוריה של הקולנוע, כיצירה אנטי-מלחמתית עזה וכאחד מהסרטים החשובים שנוצרו בהיסטוריה בת המאה ומשהו של התמונות הנעות על המסך. ללכת ולראות, כדי להיווכח עד כמה השפיעו 49 הדקות שנחתכו מהסרט בגירסתו הראשונה, על המבנה, על המשמעות ועל הקירבה שלו לשלמות.

טירוף בן 22 שנה

סצינות המלחמה עזות כמו שהיו לפני 22 שנה, כשהגיח הסרט מהג'ונגלים של הפיליפינים, שם צולם, בהרבה דמים, זמן, יזע ודמעות, והביא את יוצרו, פרנסיס פורד קופולה, כמעט לפשיטת רגל, וכמעט להתאבדות ולייאוש. מהפתיחה המהממת של הלהבות הכתומות הפורצות בדממה מתוך הג'ונגלים הירוקים, כשרק ביקבוק הרוטורים של המסוקים נשמעים עם המלים, "זהו הסוף, ידידי" של "הדלתות", והמעבר ממדחף ההליקופטר למאוורר התקרה בחדר המלון שבו שוכב קפטן ווילארד המיוסר (מרטין שין), הרוצח השכיר בשירות ראשי הצבא, ומצפה הלום אלכוהול לקריאה למשימה, כתגמול על חטאיו.
ואחר, המיפגש הראשון בתהליך ההִתגַהמְנוּת (מלשון HELL) שעוברים ווילראד ואנשי צוות הסירה שלו, עם קולונל קילגור (רוברט דובאל הבלתי נשכח, בתפקיד חייו), המטורף השפוי שפורח במלחמות ובדם, מהלך זקוף וחשוף-חזה בשדה הקרב, בין גוויות מרוטשות ופגזים מתפוצצים, מנהיג את מסוקיו להפצצה, לצלילי "הוואלקיריות" של ואגנר, כדי לפנות את חוף הים הסמוך לגלישת גלשן-גלים מצטיין (סם בוטומס), מחייליו של ווילארד. ואחר כך להופעה הביזארית בלב הג'ונגל של "נערות החודש" של "פלייבוי", מול מאות לוחמים חרמנים; בריחה מנמר זועם שהוחרד מרבצו בג'ונגל והטבעת סירת דייגים ווייטנאמית על אנשיה, ומראות של מוות ואש ותמרות עשן וזעקות פצועים והתבקעויות של נאפל"ם ופגזי מרגמה, ועד לאפילוג ולקריאה "אימה, אימה" מפיו של מרלון ברנדו, בסיום (עם תזכורת ל"שגעון, שגעון", שקורא הרופא (ג'יימס דונאלד) בסיום "הגשר על נהר קוואי" של דייויד לין.

נוגע בשלמות

לתוך אלה ערך קופולה, 22 שנה אחרי, כמה סצינות קצרות ומשלימות שנעדרו מהגירסה הראשונה - גניבת הגלשן של קולונל קילגור ע"י ווילארד ואנשיו, או הקטע שבו קורא מארלון ברנדו מאמר מה"טיים" באזני ווילארד שמאחורי הסורגים – ושתי אפיזודות מרכזיות: פגישה חוזרת עם נערות ה"פלייבוי", שמסוקן נתקע בבסיס-קצה אמריקאי הרוס בג'ונגל, והן שוכבות עם אנשיו של ווילארד תמורת שתי חביות דלק, וארוחת-ערב סהרורית באחוזה נידחת, עמוק בג'ונגלים שליד מורד הנהר, עם מתנחלים צרפתיים שמוכנים למות ולא לעזוב, בהם אלמנה יפה (אורור קלמן), שמפתה את ווילארד למיטתה.
שתי האפיזודות מציגות את המלחמה בפן הנשי-מיני שלה, והן מעולות, לדעתי, אף כי חטופות מדי, ומשובצות נכון במסלול הסחף האפוקליפטי שבו מוביל קופולה את גיבורו ווילארד ואת הצופים, אל לב-ליבה של מאפליית הרשע האנושי. כלומר, צירוף הקטעים החסרים (שקופולה - שהיה מלא חרדות ב-1979 מחשש שסירטו נועד לכשלון גדול ושכוונותיו לא יובנו - חתך אותם בפאניקה), מקרב את הסרט לשלמות של צורה ומשמעות.
ואכן, הסרט כמעט מושלם, לטעמי, עד לחלקו האחרון והמכריע, הכניסה ללב המאפליה, המדור האחרון והנמוך ביותר של הגהינום עלי אדמות; אל הפלאנטה הנטרפת והמסוייטת, של הקולונל קורץ (מארלון ברנדו), מטורף משיחי כריזמטי, שדרכו אל הכוונות הטובות - סיום המלחמה - רצופה אכזריות, אימה, שגעון וטבח. קורץ הוא המטורף הטוב-הרע, בניגוד לקולונל קילגור, המטורף הרע-הטוב, צמא המלחמות ומסניף ריח הנפאל"ם. אצל ג'וזף קונראד, בנובלה "לב המאפליה" (יצא לאור בעברית בתרגום מ. אבי שאול בהוצאת ספריית פועלים) - ששימשה כבסיס לתסריט של קופולה, ג'ון מיליוס ומייקל הר - קורץ, סוחר כריזמאטי שהשתלט על שבט לוחמים ברוטאליים במורד ההר, במעבה הג'ונגל של קונגו הבלגית (דאז), הוא סמל הרוע המושלם, ועם זאת - מיוסר. ומילותיו האחרונות לשליח מארלו, בן-דמותו הספרותי של וילארד, הן (בתרגום העברי) "זוועה, זוועה".

איבד שליטה בסוף

החלק האחרון, המדור הנמוך ביותר בביצת הרשע, הדם והכליון, נשאר בעיני החלק הפחות-קוהרנטי של הסרט. כאילו איבד קופולה את השליטה והגיע לאנרכיה כאוטית בתהליך היצירה, בתסריט ובאתר הצילומים. השגעון הגדול מתממש אמנם באפיזודה סוריאליסטית, ארוכה וסמלנית מאד, אבל הכוונות לשיא דרמאטי וחשיבתי גדול אובדות בשיח מבולבל (צלם העתונות בדמות דניס הופר המסומם, מכניס בדבריו חסרי ההגיון את הסרט לפאזה של איבוד שליטה), בדמותו האפלה (תרתי משמע. גם מצולמת בחשיכה) של קורץ, עם מילמוליו הבלתי נסבלים של ברנדו, שהיה אמור לספק בדבריו את הלוז הרעיוני ואת הנמשל, ועם דמותו של וילארד, שהיתה צריכה להתפענח בתוככי המאפליה, בשיא שלא נוצר, ונשארה סתומה.
אם קופולה לא הצליח לספק לנו סיום נאות לסרטו, גם ב-2001, חייב הצופה, יותר מבעבר, לערוך ולהסיק את הסוף, בעזרת מוחו ובדמיונו, עם כל מה שעבר על העולם ועלינו במהלך שלושים השנה ממלחמת ווייטנאם, כולל השבועות האחרונים. כל אחד והלקחים שלו מהאפוקליפסה שלו, אז ועכשיו.