ברוכים הבאים לעולם השלישי

לישראלים יש יחס מורכב לסיני. תערובת כל-כך מסובכת ומפותלת של רגשות, דעות קדומות, עמדות וחולשות, שקשה להתיר. אבל מי שמצליח להשיל מעליו, ולו לזמן קצר, את משקפי הראייה הישראליות, יגלה שמעבר הגבול לסיני הוא עמדת תצפית טובה מאין כמוה לעבודה אנתרופולוגית–פסיכולוגית מעמיקה על הישראליות דווקא ועל גבולותיה הרוטטים.

אז אולי נתפלסף קצת, לפני שנגיע לפרטים הטכניים, לפני שנעבור את הגבול, ונברר את העמדה המעורבבת הזאת.

עבור מרבית הישראלים, סיני הוא "שלנו". הוא "שלנו" בגלל שכבר היינו שם פעם אחת לפחות. קשה למצוא במעבר הגבול ישראלי שזו לו הפעם הראשונה בסיני. הבעת פניו, בדרך-כלל, היא של בעל-בית השב הביתה לבדוק אם לא לכלכו לו את החניה בהיעדרו.

סיני הוא "שלנו", כמובן, בגלל שפעם, למשך עשור וקצת, היינו כאן השליטים, אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים. גם ישראלים שנולדו הרבה אחרי שישראל החזירה את כל חצי האי למצרים, יודעים שסיני "שלנו", ולכן אנחנו מצפים שייתנו לנו את הכבוד המגיע ומתאכזבים לגלות שאף אחד לא מרגיש אסיר תודה במיוחד על שהואלנו לקפוץ לבקר. אם במלון באנטליה לא יתנוסס דגל ישראל בחזית, ספק אם אנשים כמו אמנון לוי יפנו בקובלנה אל מנהל המלון. אבל בהילטון נואיבה?

יש פה עוד עניין, שכנראה קשה לעקור מן השורש – ההתנשאות הישראלית על פני העולם הערבי (אנחנו המערב, אנחנו המוצלחים מול המפגרים), בצד תחושת החולשה המודחקת של "מדינה במצור מוקפת אויבים". שנים של שלום קר עם מצרים לא הצליחו לעקור אותה, ואנחנו רוצים כבר שלום חם. נמאס לנו לראות את הפרצוף המתנשא והנפוח של מובארק, מטיף לנו מוסר, מתערב היכן שלא צריך בינינו לבין הפלסטינים. נתנו לכם שלום, אנחנו חושבים לעצמנו, נתנו לכם את השטח, עכשיו יש לנו רק דרישה קטנה, גמול זעום על מה שעשינו עבורכם – אנחנו רוצים שיחבקו אותנו, שיעריצו אותנו, שהעולם הערבי יאהב אותנו. מה לעשות, הוא לא אוהב אותנו.

זהו הגבול הרגשי שחוצים בטאבה.

וישנו גם הגבול התרבותי-פוליטי. אנחנו נוטים לשכוח שמצרים היא מדינה של העולם השלישי. בעולם השלישי יש בעיות. יש עוני ומצוקה קשה. כשבמעבר הגבול יושבת סוללה של שישה פקידים, והתייר הישראלי צריך לעבור ביניהם, וכל אחד ממלא טופס, מחפש את נייר הקופי המשומש אצל חברו, ובשדכן הסיכות אין סיכות ולכן התור מתעכב – כל התהליך המיותר והארוך הזה לא נוצר כדי להתעלל בישראלים. פשוט ככה מנסים לפתור בעיות של אבטלה עצומה במדינת עולם שלישי.

כך קורה בכל מקום בעולם השלישי. כשתייר ישראלי מגיע לגבול בארץ דרום אמריקנית, הוא יודע מראש מה מחכה לו, מצטייד בסבלנות הנדרשת, מקבל את עובדות החיים ולא רואה בזה ניסיון יזום לפגיעה אישית בו. כשישראלי נתקל בזה בגבול בסיני, זו עוד הוכחה לחוסר יכולתם ותבונתם של "הערבים האלה". גם שמאלנים מדופלמים בפוליטיקלי-קורקט מגיבים כך.

ביקשו ממך בקשיש? לאיש במכס "במקרה" אין עודף לתת משטר גדול? השוטר מגלה עניין מיוחד בבקבוק המים המינרלים של בתך? זה לא בגלל שנפלת על מישהו מושחת במיוחד, זה לא בגלל שהשיטה נועדה לדפוק אותך, זה בגלל שככה זה עובד בארצות העולם השלישי, בגלל שהאנשים במצוקה, בגלל שהשוטר המצרי משתכר פחות מ-300 דולר לחודש, ומים מינרלים הם עבורו מעדן זר. זה לא בגלל שאתם ישראלים וזה לא בגלל שהם מושחתים. לא מוצא חן בעיניכם? תשאירו את בקבוק המים המינרלים באוטו, הצטיידו בגבול בכסף קטן ותנו סכום מדויק, תכינו את עצמכם לא רק למעבר גבול אלא גם למעבר לעולם אחר, פחות מפותח, ותפסיקו לילל. תמורת השקלים שלכם תוכלו לקנות שירות, לא אהבה או הכנעה. וגם השירות, נכון, זה לא מה שקיבלתם בציריך. אבל בדיוק בגלל זה הגעתם לכאן.

זה לא שהמצרים חפים מדעות קדומות ותחושות מצדם – חלקם ממש לא אוהבים אותנו מסיבות גזעניות, מדיניות ודתיות, חלקם מקנאים בשובע הנשקף מפנינו, חלקם – והם לא היחידים בעולם – לא אוהבים את התגרנות הישראלית, את הניצחונות, את היוהרה. כשלמצרי יימאס ממך, והוא ירצה לומר לך משהו רע, הוא ינעץ בך מבט של בוז ויפטיר "ביבי נתניהו". במקרה הזה, נפחו את פרצופכם ותענו בחזרה "חוסני מובארק".

בתוך סיני, הרחק מהבירוקרטיה הפורמלית של הגבול, היחסים רכים וחמים יותר, אם כי גם שם יש לא מעט מראית עין ונקודות מבט אנתרופולוגיות מעניינות, שאליהן נתייחס בפרק על נואיבה, דהב, שארם.