שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כבר לא הולך בשדות

    שמוליק דובדבני על המהגר החדש בסרטו של דובר קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת"

    השפה המדוברת במשך רוב דקותיו של "חתונה מאוחרת", סרטו היפה של דובר קוסאשווילי, היא גרוזינית. לכאורה, דבר מובן מאליו בקומדיה מרירה וצנועה, שמתרחשת בחיק משפחה מסורתית של עולים מגרוזיה, אך בעצם נקודה רבת משמעות בכל הנוגע לעיצובה של הזהות הישראלית כפי שזו ניבטת מהמסך. לא עוד עברית - שבשנות קיומו הראשונות של הקולנוע המקומי לפחות נהגתה בלעדית בחיתוך אשכנזי-צברי - אלא שפתה האותנטית של יישות אתנית, שנוכחותה כאן חושפת מפורשות את רב נדבכיותה של מה שמכונה "תרבות ישראלית". כך, בעקבות "שחור" ו"החברים של יאנה" (והרבה לפניהם גם המהתלה שכולה מתנהלת ביידיש, "כשנותנים – קח" מ-1982), תוהה גם הקומדיה הבורקסית-כמעט של קוסאשווילי על מהותה של הזהות הלאומית הישראלית, שהנסיון להגדירה, כך נדמה, מלווה את הקולנוע שמופק כאן מראשיתו.

    אשכנזי כאלטר-אגו

    כמו טריפו שברא על הבד את דמותו של אנטואן דואנל, האלטר-אגו שלו בגילומו של ז'אן פייר לאו, שהופיע בחמישה מסרטיו שליוו אותו מילדות עד בגרות, כך גם זאזא (ליאור אשכנזי), גיבורו של "חתונה מאוחרת", הוא בבואתו המצולמת של הבמאי-תסריטאי קוסאשווילי, שאף הוא, מתברר, מכונה "זאזא". זאת, והעובדה שאת אמו של זאזא זה מגלמת בסרט אמו במציאות של היוצר, לילי, הופכים אותו להצהרה אוטוביוגרפית למחצה של בן הדור השני המתלבט בשאלת זהותו. עוד סוגיה המניעה את הקולנוע הישראלי של שנות ה-90, ונוכחת ביצירות של בני דור זה, העוסקות בשואה מצד אחד (סרטיה התיעודיים של ציפי רייבנבך, למשל, "הבחירה והגורל" ו"שלוש אחיות"), ובעקירה המזרחית מן הצד האחר ("שחור", "בת ים – ניו יורק").
    זאזא זה, מכל מקום, הוא דוקטורנט לפילוסופיה – איזו בחירה תסריטאית אומללה – בן שלושים וטיפה – ורווק. הוריו הדאוגים (לילי קוסאשווילי ומוני מושונוב הנפלאים) מנסים לשדך לו, בהתאם למסורת הגרוזינית, כלה שטרם חצתה את גיל 18, אך לשווא. סירובו העיקש של זאזא לכל שידוך מוצע נעוץ בעובדה שיש לו מאהבת סודית (רונית אלקבץ), כלל לא מבנות העדה, אם חד הורית, ועוד מבוגרת מזאזא, ירחם השם, וכאשר עצם קיומה נחשף בפני אמא ואבא הם מגייסים את בני המשפחה המורחבת לקרב מאסף על טוהר העדה וקידוש המסורת. הקביעה כאן שישראל של שנות ה-2000 אינה המקום המודרני שבו הרצון האינדיבידואלי מביס את המנהגים העדתיים הכובלים היא אחת ההצהרות הנועזות והבוטות של הסרט.

    פוסט ציונות בחדר המיטות

    מיקומן של מרבית הסצינות בסרט בתוך חללים סגורים, דירות מהגרים שנותרו מעוצבות על פי צו שנות ה-70, מדגיש את היעדרה של ישראל הצברית, וכמו יוצא נגד התפיסה הציונית השלטת שראתה בביטול הזהות העדתית-אתנית למען האידיאל הצברי מטרה מהמעלה הראשונה. אקט פוסט-ציוני זה, שבשורתו נישאה לראשונה בסרט "ארץ חדשה", כמו מנסה לפרק את המונוליטיות של המושג "עליה" (שמשמעותה מיזוג גלויות וביטולה של הזהות האתנית הייחודית), ולהמירו במושג "הגירה", שהועדף על ידי ההסטוריונים החדשים של הציונות, וטמונה בו ההכרה ברב תרבותיות המכוננת את אותו מבנה חברתי המכונה "ישראל".
    לא מעט נקודות נזקפות לזכותו של "חתונה מאוחרת". צוות השחקנים, למשל. לא רק מושונוב (שלמד, כידוע, לצורך תפקידו כאן לפטפט גרוזינית שוטפת) וגברת קוסאשווילי שכבר צולשו לעיל, אלא גם אשכנזי ובעיקר אלקבץ, שמשחקה פה הוא בבחינת תפנית של מאה ושמונים מעלות מהמוחצנות הבלתי נסבלת שהיתה מזוהה עם הופעותיה עד היום. התוצאה: זהו תפקידה הטוב ביותר נכון לעכשיו, והסרט כולו נראה ומתנהל כמו דרמה מזרח אירופאית חמה, אנושית, נעימה ומשעשעת. מצד שני, "חתונה מאוחרת" מנסה, ללא הצלחה, להתמשך מעבר לאורכה של דרמה טלוויזיונית ממוצעת, ו-100 דקותיו על כן נראות מופרזות. גם סצינת הזיון הארכנית והמדוברת-כה אינה, אחרי הכל, אלא מה שנתפס כנראה בעיני קוסאשווילי כפריט חיוני בארון הקלישאות של "קולנוע אתני". בכלל, צהלות הביקורת שליוו בסוף השבוע את צאתו של "חתונה מאוחרת" לאקרנים קצת משכיחות את העובדה (המעציבה), שבמדינה מתוקנת סרט כזה היה הסטנדרט ולא איזו סיבה למסיבה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים