אין כמו הבית

בשונה מימים קודמים, הפעם הגענו למאהל בשעה סבירה. המאהל עצמו הוקם בכפר טורמי בו ממוקם שבט ההאמר, זה שאנשיו הקיפו את שטח המאהל, עמדו והביטו בנו בסקרנות גדולה.
הגברים-לוחמים לבשו בדים מגולגלים על אזור החלציים ואילו על החזה, הפנים והרגליים בלטו קישוטים בצבעי גוף, כולל שיער קצר ולעתים מגולח. הנשים, חלקן בחזה חשוף, כולן עם שיער עשוי רסטות מגולגלות דק, צבועות באוכרה (תחמוצת ברזל הנמצאת במדבר הצ'לבי באבנים, אותם מפוררים לאבקה ו"מוהלים" בחמאת עזים).
תמורת כמה בירים (המטבע המקומית) עזרו לנו ילדי הכפר למלא את הג'ריקנים שאיתם התקלחנו לראשונה, כמו שראוי אחרי כמה ימים מאובקים בהחלט. מצחיק איך אחרי פחות משבוע גבולות הבושה מיטשטשים, ונשים שעד לפני כמה ימים חשבו פעמיים אם להכנס למקלחות משותפות מצליחות לפתח אחווה ושותפות, המשחררות אותן מהרגלים שנרכשו לאורך שנים.

משחקים משחקים

בבוקר, כשקמנו בלב קרחת היער של הכפר הטורמי, הקיפו אותנו עשרות מקומיים. היה זה היום הראשון במסע שהריצ'רצ'ים של האוהלים שלנו נפתחו עוד לפני שהמגהפון של שרון המדריכה עשה קולות פיהוק ראשונים. קמתי עם המון מרץ אחרי שנת לילה טובה. רוב הציוד היה בג'יפים ועל ארוחת הבוקר החלטתי לוותר.
את פירוק האוהל החלטתי להשאיר לשעה מאוחרת יותר וישבתי לשחק עם הילדים שהתקהלו סביבי, מעוניינים בכל מה שרק אוכל להשאיר להם כמזכרת. את רוב הבירים שהיו ברשותי בזבזתי על מזכרות בשוק יום קודם, כך שכל מה שהיה לי להציע מלבד החולצה שלגופי היו משחקים. הם שיחקו לי עם השיער, מנסים להבין איך הוא כל-כך שונה משלהם, מציצים לי בתוך החולצה לראות את הצבע הבהיר של החזה וכשהוצאתי את הוזלין בשביל לשמן את השפתיים, הם רצו גם. לאט לאט התחלתי למרוח את השפתיים של כל הילדים בכפר, חלקם מבוישים וקצת מפוחדים בתחילה, אבל תופסים אומץ בהמשך.
ליד הימנית שלי נצמד גאיטו, ילד יפהפה עם עיניים חומות גדולות ופה מחייך. הוא הכיר לי את כל החברים שלו בשמותיהם וכולם התפוצצו מצחוק על טעויות ההגייה. אלקי, וואלו, אלגו, וואטו, גויטי, ברגי, ווארו, ויאגה וגראוק, הפכו לחברים שלי. הם גם ליוו אותי ואת שיירת הג'יפים עד לרגע שבו הפכנו להיות נקודות רחוקות באופק הנצפה מהכפר.

עצבנות בקשר

היום התחיל בתאונה של צוות סקטור שנכנס בטעות ברכב שלפניו. אחרי זמן ארוך של ניסיונות תיקון, הוחלט לצמצם את הצוותים שבג'יפים שעדיין תפקדו ולפזר את הבנות שנשארו בלי ג'יפ בין שאר כלי הרכב. הזמן המבוזבז לכאורה, החום הכבד והלחות הגבוהה העלו את רף העצבים שבג'יפים והאווירה נעשתה מתוחה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ברשת האלחוט. הנוף הירוק שינה צבעו לצהבהב לעתים והשמש לא הרפתה והפכה את כולנו לחסרות סבלנות אחרי נסיעה שלא נגמרה, ושאף אחת מאיתנו לא היתה ידעה מתי ואיפה היא אמורה להסתיים.

הפתעה

בסביבות השעה 17:00 הגענו למקום עם פחות או יותר מספיק צל על-מנת להגן על כולנו. מנות החירום נפתחו והרעב נשבר, מה שהוריד במעט את הלחץ מכולן. שרון אספה את כולנו והודיעה שעכשיו הגיע הזמן להפתעה. לבנות חולקו מהדורות מיוחדות שהופקו במיוחד למסע על-ידי ידיעות תקשורת, שכללו דרישות שלום ומכתבי אהבה מהמשפחות והחברים של המתמודדות. הלחץ הפך להתרגשות וההתרגשות פינתה את המקום לדמעות.
הבית, גם אם הוא בקצה השני של העולם, הוא משהו שתמיד יהיה מוטמע ומרגש. זו היתה הפתעה מוחלטת ומאותו רגע האווירה של כל היום השתנתה והפכה חגיגית. מה שבטוח, את היום הזה קשה יהיה לשכוח. לפנות ערב הגענו למורולה קאמפ, המאהל שבו נעביר את הלילה.
מורולה היא הנקודה הדרומית ביותר במסגרת המסע ומכאן ואילך נצפין חזרה לכיוון אדיס אבבה. המאהל יושב על גדות נהר האומו האגדי ולמרות שהגענו עם רדת החשיכה, יכולנו להתפעל מיופיו של האומו הנינוח ומשני האריות שחולצו כגורים וגדלים כיום בשמורה. מורולה הוא אחד הקאמפים המוסדרים היחידים באזור, עם הפתעה חיובית למדי של מקלחת בתצורתה המקורית, כזו עם מים שזורמים מעל הראש. אז לא נורא אם הם קצת חומים ולא נורא אם הם די קרים, העיקר שיש במה לשטוף את האבק עם שמפו מהבית.
אחרי ארוחת הערב הגיעו בני שבט ההאמר לברך אותנו בריקודים ובשירים. גברים ונשים לבושים במיטב הבגדים המסורתיים, מקושטים בעגילים, בשרשראות צבעוניות ובאיפור גוף, רקדו מסביב למדורה ושרו לנו שירי ברכה. הבנות מצידן שרו להם בחזרה את "הבאנו שלום עליכם" המסורתי ואת "עוד יבוא שלום עלינו" בליווי מחיאות כפיים קצבי של בני המקום. עם האנרגיות האלה קשה יהיה להרדם, אבל ההשכמה מחר מוקדמת. עוד לילה נפלא נגמר במסע מלכת המדבר 2001, עוד לילה שמגביר את הציפיה למחר.