כמעט בלי מגע יד אדם

התוספים השונים וההתערבויות מעשה ידי אדם בתהליך עשיית היין הם סיפור ישן. היוונים הקדמוניים, ייננים מהמוכשרים שהיו בהיסטוריה, עירבבו שרף עצים, שיש טחון, מי ים, ומה לא, בנסיו לייצב, לזכך ולשמר את היין אחד המוצרים הרגישים והקפריזיים יותר של הטבע. בשנים האחרונות הולכת ומסתמנת פה ושם בעולם, באירופה ובארה"ב בעיקר, מגמה שליינות ביו, כלומר ביולוגיים, כלומר כאלה שיד אדם מתערבת פחות במסעם אל הבקבוק, ונעשה שימשו מינימלי ככל הניתן בתוספים כימיים ואחרים.

בצרפת, יקבים מהוללים בבורגונייה, בורדו ואלזאס (בהם רומאנה קונטי המיתולוגי), עברו לעשות חלק מיינותיהם בשיטות ביו, למרות שהחוק הצרפתי מתיר שימשו ב 37 תוספים כימיים שונים. אצלנו, מלבד פעילות קטנה בנושא, נחתה על שולחנו של המדור הפתעה נעימה ביותר, גם מבחינת הגישה ובמיוחד מבחינת האיכות. קברנה סוביניון, 1999, של סגל, "ללא סינון".

השגים מהסוג הזה מחממים את הלב המקומי, ובמיוחד כאשר ידוע כי מדובר בהשקעה כספית לא קטנה תוך ויתור על משהו מהמסחריות, כי יין זאת גם אמנות, צריך לשנן. אבי פלדשטיין, היינן, לקח לסיפור הזה ענבי קברנה סוביניון מכרם דישון בעמק קדש, בגליל העליון. אחרי התסיסה, הזגים הושרו במשך 38 יום, כאשר איש לא חס עליה ושוב ושוב הם "הורטבו" למצות את תוכנם. בהמשך, לא זוכך היין ולא סונן, כרגיל בדרך עשייתו, הוא עבר רק 4 שפיות (שופכים מלמעלה, מה שכד נשאר בתחתית), יושן בחביות עץ אלון, ובוקבק. מדובר בסדרה מוגבלת של 5,800 בקבוקים, שהמחיר כל אחד מהם לצרכן 130 שקלים. גם התוויות שלו היא סיפור סימפטי. היא אקולוגית, ועשויה בין השאר מגפת הענבים, הפסולת הנותרת לאחר הסחיטה. המעצב אדי גולדפיין, העניק לה בנוסף טאצ' אלגנטי.

כואב הלב לשתות כבר עכשיו את היין. נדמה שהוא עשוי להתפתח יפה בשנתיים הקרובות, ולהיות חוויה עתידית בשמירה מרתפית נכונה. אך כבר כעת צבעו האדום המלא נעים לעין, ניחוח הפרי שלו מרחיב את אפו של אדם, קריצות השנף מהמגע עם עץ האלון מדגדגות, וטעמו על החיך רב רבדים ומגרה. הרפתקה מומלצת ביותר.