גם צרבת היא סוג של רגש

"בכלל לא יזיק לך לבלות כמה ימים עם המשפחה שלך", אומרת אמא שלי, כשטענותיי נגד ביקורה הצפוי של קוזין קלודין הולכות ומתרבות. פעם בשנה היא מגיחה מליון, צרפת, לשבוע של מלחמת התשה מקומית, תמיד בסוגיות עקרוניות, ולעולם אין לדעת מראש מה צפוי: דיון סוער על זכותנו לכבוש את החידקל מפני שהיא תורמת למגבית? ויכוח אידיוטי בשאלה אם באמת היא ראתה חייזר או שרק נדמה לי שנדמה לה? בילוי עם המשפחה פירושו לעשות דברים, שאת לא רוצה עם אנשים שאת לא מחבבת, ועם אלה שכן - תמיד להיות קשובה לאינטונציה שמעל המילים, מתחתיהן ובמקומן.

אני תובעת במפגיע לברר מכוח מה קלודין הליונזית היא בת-דודה שלי. נגמרו לי הקרובים מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית, ואין בעברית מילים לתיאור היחסים העלומים בין הללו שנותרו לביני. אמא מתחמשת בחיוך מתוק ומנפיקה גרסה מעודכנת לפוגרום בקישינב. בת דודה של סבתא של אבא ברחה אז מרוסיה לצרפת, ואם באמת היו מפעמים בי רגשות משפחתיים, הייתי זוכרת את זה.

לפיכך כמעט מאה שלמה אחרי אני מוצאת את עצמי במונית לנתב"ג. גם צרבת היא סוג של רגש. בדרך אני מנסה לחקות את הטון, שבו נשמעות המילים "המשפחה שלך" בפי אמי, זו שסירבה לנסוע לקבלת הפנים המסורתית מהטעם ההגיוני, שקלודין זו היא מהצד של אבא שלי, ולכן על-פי כללי הצדק הקוסמי היא האחריות שלי.

הדבר היחיד שאני יכולה לומר לזכותה בדרך חזרה לתל-אביב, הוא שהסכימה להתגורר במלון ולא אצלי. זה אירע אחרי שחזתה לרגע בחורבות חיי הזמניות ושאלה, "מי האידיוט שהחליט לעשות שיפוצים באמצע החורף". כשיצאנו מהבית רקקה מעט לתוך ממחטה מבושמת והתחילה לצחצח את המזוזה שלי. "כתוב בקבלה הקדושה שלא חשוב מה עובר עליך בחיים, המזוזה מעל לכול", הודיעה לי. מון דייה, קלודין החליפה תחביב. לפני שנה עוד הסתפקה בטאי-צ'י ובפנג-שואי. גם אז לא היה קל.

הבשורה הבאה מן הקבלה הקדושה היא שאסור לאכול בשר, כי בעצם אם חושבים על זה, כל חיה נבראה בצלם. המדריך הרוחני שלה ישב שמונה שנים בטיבט, ובסוף מצא את האור מתחת למנורה בבית-הכנסת. הוא שהסביר לה, והיא השתכנעה לגמרי. ככה, מפי האישה שנהגה לתבל את הווינגרט שלה בקצת דם שניגר מן הקוט-דה בף.

היא לא הסכימה לסעוד באגפים החלביים של המלון, אמרה שהפסטה בליון טעימה יותר, מסעדות הודיות עושות לה חום, חומוסיות זה מלוכלך, סיניות זה פאסה, ומתחשק לה משהו מאוד לוקאלי. גררתי אותה ל'שביל החלב' בפאתי כרם-התימנים. השמועה אמרה שהמקום נועד לשאנטים, לרוחניים, לשרוואליסטים ולחובבי ריחות פרימוס. אם דג הוא צמח, אז זו מסעדה צמחונית.

מבחינת האווירה, השמועה התגלתה כמדויקת ביותר. המעבר לאבות-המזון היה כרוך בחציית תעלת לה מאנש, שכן המלצרית ידעה לדקלם את התפריט הלא-כתוב רק באנגלית. אני הייתי מרותקת לעגיל האימתני הקבוע בשפתה התחתונה. העגיל רקד קצת. תגידו, פירסינג בפה זה מעורר תיאבון או לא? קלודין חשבה שזה מניפיק. לא התווכחתי.

היא הזמינה מרק שעועית, כי כתוב אצל הרמב"ם שמותר לאכול קטניות בחורף. לעברי הוטחה ערכת סלטים. ניקרתי בה בשקט מתוך ניסיון נואל לבצע הפרדת כוחות בין חומוס נוזלי למשהו מאוד לא ברור, אולי ספיריטואלי, אבל מוצף מיונז. היא עברה לשקשוקה אנמית, חפה מתיבול, ואני בהיתי ביחידות במיה צפות בתוך רוטב עגבניות דלוח ומשתדלות להחזיק מעמד מעל תלולית אורז לבן. קינוחים לא היו. לא נורא. תה עם נענע והמון סוכר יכול להיות מנה אחרונה רוחנית, שתי נשמות תועות, מאוד-מאוד רעבות וצמחוניות ייפרדו משמונים שקל מקסימום.

לרגע קט אחד הייתה קלודין מאושרת, כי ריחות הפרימוס במטבח, כך אמרה, התחברו לזיכרון היהודי הקולקטיבי שלה. משפחה זה אוסף רנדומלי של בני-אדם שאסור באיסור חמור, אולי אפילו מדאורייתא, להתווכח אתם על עובדות - מחייזרים ועד פרימוסים. לו היה לי עגיל בשפה, הייתי נושכת את הצ'ופצ'יק הפנימי שלו כדי להירגע קצת.

בדרך חזרה למלון שלה היא אמרה שבעצם הגיע הזמן לעשות עלייה, ומפני שאין מסעדות צמחוניות ראויות בתל-אביב, מה דעתי שהיא תפתח אחת כזאת, גם לוקאלית וגם קלאסה. טענתי בשכנוע עמוק שממש לא צריך, ובטח לא עכשיו, כשיש מיתון, וגם לא אחר-כך, כי העיר זרועה בתי-אוכל, שבהם אפשר למצוא בתפריט הרבה יותר ממנת הירקות היומית המעולפת והמוצפת רוטב בשאמל, הנהוגה במסעדות ליון למשל. שם מאמינים שאבות-המזון הם נקניק-דם וביצה לגמרי לא מבושלת.

בינתיים בכל סינית, הודית, איטלקית, תאילנדית וביסטרו-בר-קפה מקומי יש תחליפים ל'שביל החלב'. משפחה היא אוסף של בני-אדם, שמוקנית להם זכות המילה האחרונה בעודך שותקת. "מה עם מקרוביוטים?", שאלה קלודין, ובעיניה ניצתה אש חדשה. הודיתי שבאמת קשה למצוא בית-אוכל מקרוביוטי בעירנו. בלובי של המלון, לאורה של עוד כוס תה עם נענע, כבר הייתה לה תכנית פעולה מפורטת, ולגמרי לא הפריע לה שאני מגיבה ב"אהה" מדוד כל שלושים שניות. אנשים עם חזון, מקישינב ועד ליון, ממילא מקשיבים רק למי שמסכים אתם. היכונו לבוא הקלודין.

קצה המזלג

מנה מומלצת: בינתיים אין, אבל תמיד יש תקווה

שירות ויחס: לדוברי אנגלית בלבד

אווירה: נעים לשבת, במיוחד אם זה עתה שבתם מהודו

מחיר: כ - 40 לאדם, זול ביותר

שורה תחתונה: לצמחונים שמתעלפים מרעב אחרי סיבוב קניות בשוק

שביל החלב, פדויים 9 תל-אביב, 510613-054, כל יום 15.00-07.00, סגור בשבת

ועוד משהו - מתכון למרק גזר משהו טוב עם הרבה כוסברה וקצת ג'ינגר

מי שקונה אוכל בגלל פרסומת מרצדת בערוץ 2, מגיע לו. בעוונותיי רכשתי שקית אטומה מלאה בנוזל שקרא לעצמו "מרק גזר וכוסברה" מבית-היוצר של 'קנור'. רק לחמם ולהגיש. התירוצים שלי: נסענו לעודד את מפלס הכינרת ולשחק בשלג, בבקתת-העץ ממילא יש כיריים, אני לא אוהבת לבשל בחופש, הנפש רצתה מרק. התוצאות: האמת? עדיף לא לדבר על זה. לנפגעים, הנה מתכון, תחליף טבעי שאפשר, אם רוצים, להעשיר אותו בכף אבקת מרק עוף מבית-היוצר של השקית האטומה.

מצטיידים בעשרה גזרים גדולים, זקופים, יפים, קלופים וחצויים. עוד צריך: בצל גדול אחד, שן שום מעוכה אחת, 2 כפות חמאה, תפוח-אדמה גדול קלוף וחצוי, שורש פטרוזיליה קלוף וחצוי, 3-2 גבעולי סלרי אמריקני חתוכים למקלות לא גדולים, 6 כוסות מים רותחים, מלח, פלפל שחור גרוס טרי, זר כוסברה (רק עלים, בלי הגבעולים). קוצצים את הבצל ומאדים בחמאה, עד שהוא רק מתחיל להזהיב, מוסיפים שום, מערבבים, מוסיפים את הירקות, מערבבים שוב, ממליחים ומפלפלים, מוסיפים מים רותחים ומבשלים על אש בינונית-נמוכה, עד שהגינה מתרככת. טוחנים את כל תכולת הסיר, מחזירים לגיבוש על אש קטנה ומתקנים תיבול.

חובבי המתיקות מוזמנים להוסיף כפית סוכר ולא לספר לאיש. גיוונים ותוספות: חצי כוס חלב קוקוס או חלב פרה או רבע כוס שמנת מתוקה. את הכוסברה מוסיפים בדיוק כשמכבים את הגז, ואפשר לשקול תוספת של מעט ג'ינג'ר טרי מגורר. מערבבים שוב ומגישים.