"שאפט" - אקשן מהודק וצמוד-קרקע

מבטם מוכה התימהון של חלק מהמבקרים המקומיים עם צאתם מהקרנת "שאפט" סיפר את הסיפור המלא: מה להם ולזה. אנחנו מעדיפים את בלשי המשטרה הבדויים שלנו בסגנון בריטי חמצמץ וקשקשני: המפצח, המפקח, החשוד המרכזי; אינספקטור מורס הוא כוס התה עם חלב שלנו. מה לנו ולאיזה שחור עצבני עם יד קלה בפורמט אגרוף המחרחר צדק ברחובות ניו יורק? שאפט מדבר מעט ועושה הרבה יותר מדי מבחינת קהל ישראלי ספוג תרבות משטרה בריטית קרירה ומשמימה. ואם כבר אמריקה, אנחנו מעדיפים את עלילותיהם הבלתי סבירות אך עמוסות הפיצוציות של ברוס, מל, קיאנו ויתר מפלצות הקיץ ההוליוודיות. קל לנו יותר.

שליח לעולם מוכה עוני

אבל שאפט בא ממקומות אחרים, וחוזר אליהם בהתמדה. שאפט הנוכחי הוא מעין עיבוד המשך לסרט הבלקספלוטיישן הקלאסי (ובעקבותיו סידרת הטלוויזיה) משנות השבעים, על הרפתקאותיו של בלש פרטי שחור ורודף-צדק (צדק שחור, דט איז), כל זמן שניתן להשליט את הצדק הזה באופן פרטי וידני כך שיישאר די זמן כדי לטפל היטב בגברות על יצוען. שאפט המקורי, בכיכובו של ריצ'ארד ראונדטרי, היה פיסת בידור זולה ומוצלחת שיועדה ושוגרה לקהל אמריקאי שחור שנזקק לשליח קולנועי עשוי לבלי חת בעולם מוכה אפליה ועוני. שאפט הנוכחי – עם ג'ון סינלגטון המעולה כבמאי וסמואל ל. ג'קסון המושלם-לתפקיד כג'ון שאפט, אחיינו של שאפט המקורי – עושה לסרט המקורי ולקהל (גם לבן) כבוד עצום, שלא לומר נעים בהחלט.

תענוג אורבני בריח פיצריה

מרגע עליית הכותרות, על רקע שיר הנושא המיתולוגי של אייזק הייז, ועד רגע הסיום בו מתרוממת המצלמה מעל לרחובות ניו יורק המעושנים, שאפט הוא תענוג אורבני מריח מכבישים, פיצריות, אבק שריפה וגומי חרוך. גיבורנו – הפעם הוא מתחיל כבלש משטרה – מנסה ללכוד בן-עשירים לבן ועשיר המוצא את סיפוקו בחיסול גבר שחור על רקע גזעני טהור. אתם יודעים מה מתברר; הצדק באמריקה לבן, ובכל מקרה עומד למכירה. הפושע משוחרר בערבות קלה, אבל שאפט – שכולנו יודעים (אם הקשבנו לשיר הנושא) כי הוא "באד מאדר-(שאט יור מאות'!)" – רחוק מלוותר, והוא עוזב, כמקובל, את הכוח המשטרתי כדי להילחם את מלחמתו השחורה באופן פרטי ומעט אלים יותר.

דיבורים על סקס רותח

סינגלטון מזגזג כאן וירטואוזית בין המיצרים; שאפט עמוס אקשן, אבל מהסוג המשכנע, הבלתי ברוס-וויליסי, אקשן שבא מהרחוב וחוזר אליו בקפיצה. הטריגר העלילתי – אפליה של ממסד לבן נגד אוכלוסיה שחורה – תפור בפשטות בלתי מתלהמת, ללא תעמולה מיותרת אבל עם דמעות אמו ההרוסה של הנרצח השחור, לטובת המניפולציה. תרבות הגנגסטה השחורה, רוויית הסמים וחיסולי-החשבונות הפנימיים, נשארת בחוץ. וג'קסון הוא הגיבור האורבני המושלם, עם מיומנויות ירי, מכות ונהיגה מרהיבות, לצד עגמומיות בלתי נמנעת. הסרט נעדר לחלוטין הוכחות לגבי חלקו השני של תיאורו של הבלש (אם הקשבנו לשיר הנושא) כ"Mean Sex-Machine", ודליפות מהסט גרסו כי ג'קסון התרגז למדי כשגילה כי שום סצינות רותחות לא עומדות להיכלל במוצר המוגמר. שאפט הנוכחי אינו עוד סרט-קהילה פנימי כפי שהיה אביו מולידו, והקהל הרחב – לפחות לדעת סינגלטון – לא יסבול סקס רותח ברמה של יותר מדיבורים-על. הדיבורים, לכשעצמם, חלקלקים ולחים כמעט כמו הדבר עצמו.

משעשע יותר מהירי ברצועה

שאפט החדש לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא; אקשן מהודק וצמוד-קרקע מהסוג שמחזיר אתכם בשניה לסרטי משטרה אורבניים מחוספסים משנות השבעים ותחילת השמונים א-לה וולטר היל. עם עבודת הבימוי המיומנת של סינגלטון וההקפדה לנקות את הסקס והרוע האמיתיים מהפינות, שאפט החדש אינו רחוק מניו יורק העכשווית של ג'וליאני; מעט סטרילי יותר, אבל נוח בהרבה לתיירות ולחיי שיגרה.

התענוג המוסף של שאפט הוא בדיאלוגים השחורים – שפה שעושה ריקוד קטן ובלתי שגרתי משלה – ובידיעה כי גיבורנו הוא שחור ענק ומיומן העובד מהצד הנכון של הצדק, שלושה אטריביוטים שהופכים אותו, נכון לניו יורק, למלך הקול הבלתי מנוצח. הדמויות חדות ומעט שטוחות, האקשן באחריות, הפסקול פורט את שיר הנושא של הייז למתאבנים קטנים וקופצניים וג'קסון הוא כל מה שרצינו שיחזור ויהיה מאז תפקידו הבן-זונה ב"ספרות זולה". אתם לא זקוקים ליותר מזה כדי לדלג על מהדורה אחת של הירי ברצועה לטובת היריות בדאונטאון ברוקלין. זה משעשע יותר, קטלני לא פחות ומדלג בין הקליעים בקצב הדיסקואידי של אייזק הייז. שהילדים בעזה ייקחו דוגמה.

"שאפט". בימוי (וגם תסריט והפקה): ג'ון סינגלטון; תסריט: ריצ'ארד פרייס; הפקה: סקוט רדלין; צילום: דונלד תורין; מוזיקה: דיוויד ארנולד, אייזק הייז; משתתפים: סמואל ל. ג'קסון, ונסה ל. ויליאמס, ג'פרי רייט, כריסטיאן בייל. ארה"ב 2000, 98 דקות.