שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "כיפור" - של מי המלחמה הזאת?

    סרטו של עמוס גיתאי הוא מפגן אסתטי נטול עלילה. דרור גרין לא זיהה שם את המלחמה שלו

    הצבא והמלחמה מבטלים את הזהות האישית ויוצרים כאוס מטורף וחסר הגיון. למרות זאת, במבט לאחור חוזר כל אחד מן המלחמה עם הזיכרונות הפרטיים והמיוחדים שלו. סרטי המלחמה הגדולים הצליחו לחבר בין הכאוס לבין הסיפור האישי, ומכולם הפליא לעשות זאת קופולה בסרטו הבלתי-נשכח "אפוקליפסה עכשיו".
    סרטו החדש של עמוס גיתאי, "כיפור", הוא שיעור באסתטיקה. מלחמה לא תמצאו שם, אבל צלם-אמן מעולה (רנטו ברטה) פירק את המלחמה לגורמים, והפך אותה לקוביות משחק יפהפיות ביצירה קולנועית מיוחדת. הפירוק וההרכבה של יחידות היופי הקטנות של המלחמה הם הגיבורים האמיתיים בעלילה הלא קיימת של הסרט הזה.

    מין ומוות

    הנושא האסתטי כגיבור הסרט מוצג כבר עם פתיחתו. על המסך מוצג קלוז-אפ מרתק ואירוטי של צבעים המתערבלים על סדין לבן, וכשהמצלמה מתרחקת אנו צופים, מלמעלה, בזוג מתעלס באיטיות בין כתמי הצבע המבטלים את גבולות הגוף.
    המצלמה אינה מעורבת במעשה המיני, והיא משקיפה מלמעלה על שני המזדיינים האנונימיים, שהתפלשותם בצבע מקדימה תמונה אחרת, מאוחרת. בסצינה המרכזית בסרט מנסה קבוצת חיילים לחלץ פצוע בבוץ הטובעני של רמת-הגולן, וכמו במעשה האהבה הם גולשים ומתפלשים בבוץ בזמן שהפצוע שב ונשמט מן האלונקה.
    בסימטריה כפייתית שב הסרט אל תמונת ההתפלשות עם סיומו, כאשר שב הלוחם מן המלחמה, פושט את מדיו ומתמרח שוב בצבעים עליזים על אותה המיטה, עם בת-זוגו האנונימית.
    זה יפה, וזה מרתק, כמעט מזעזע. השבלונה הפרוידיאנית אינה משמשת כאן כמצע רעיוני, אלא כתירוץ אסתטי בלבד. אין כאן אמירה קולנועית, אך יש הצהרה אסתטית צילומית שאי-אפשר להטיל ספק בערכה.

    של מי המלחמה הזאת?

    "כיפור" אינו סרט מלחמה. מי שיחפש שם את מלחמת 73' לא ימצא אותה שם. גם בסרט עצמו, מלחמת יום-הכיפורים נותרת החוויה הפרטית של הבמאי, ואין לה ביטוי בעלילה. גיתאי נמנע מהתייחסות למלחמה הכוללת, מדיון בסיבותיה ובהשלכותיה המוסריות של המלחמה, ואפילו מסיפור קורותיה של המלחמה הנוראה ההיא.
    ומה יש בסרט הזה? יש בו קטעי אירועים ואפיזודות של צוות חילוץ מוטס, שבמקרה נקלע אליו הבמאי בזמן המלחמה. המכנה המשותף לכל האפיזודות האלו, המרגשות ויפות בחלקן. הוא המסגרת האסטתית של צילומי פנים וחוץ של הליקופטר, ובו מספר דמויות חסרות סיפור. לא במקרה חשבתי במהלך הסרט שהגיבור הוא רוסו, הסג"מ במילואים, ורק מאוחר יותר התברר לי שדווקא ויינרוב הסמל הוא זה המשחק את תפקידו של גיתאי. אבל אין לכך כל משמעות, כי מחוץ לאפיון הגס של גיבורי הסרט במקום ההתרחשות, אין להם היסטוריה או סיפור אישי המייחדים אותם.

    איפה הסיפור?

    לא חיפשתי בסרט הזה את המלחמה הפרטית שלי. גם אני הייתי שם באותם הימים, אבל הסרט הותיר אותי אדיש. רמת-הגולן הבוצנית נראתה בסרט הזה כמו ערבות אוקראינה שבהן לא הייתי מעולם. האם סיפורו האישי של גיתאי רחוק כל-כך מסיפור המלחמה שלי? מדוע "אפוקליפסה עכשיו", שמתרחש בוויאטנאם הרחוקה, מצליח להחזיר אותי שוב ושוב אל חוויית המלחמה?
    נדמה לי שהתשובה נעוצה בסיפור. לקפטן וילארד ב"אפוקליפסה" יש סיפור שמצליח לעורר בי את הסיפור שלי. לגיבורי "כיפור" אין סיפור, והסרט כולו הוא נטול עלילה. יש בו אפיזודות יפות ומעוררות, שהקשר ביניהן מקרי וחסר משמעות. לכאורה, זהו סרט דוקומנטרי על יחידה מוטסת לפינוי פצועים.

    פנים וחוץ ואמינות קולנועית

    לא קל לממן סרטי מלחמה, וזו אולי הסיבה שבסרטו של גיתאי אין צילומי קרבות ושדות קרב. אבל גיתאי אינו מסתפק בצילומי פנים מרגשים, בעיקר בזמן הטיסה בהליקופטר, והתפיסה האסתטית שלו יוצרת תנועה בין צילומי פנים וחוץ. מן הכאוס הפנימי המהורהר של הגיבורים, מתרחקת המצלמה לצילומי חוץ, אל הסימנים שהטנקים מותירים בבוץ, ומזכירים במשהו את מיטת הזיונים והאצבעות החורשות בצבע. אבל בצילומי החוץ אין טנקים שרופים, והסורים, שכמעט וכבשו את רמת-הגולן באותם הימים, כלל אינם נראים שם. מסגד הרוס נראה ברקע שוב ושוב, כמייצג את כל הבניינים שהמסוק חולף מעליהם בדרכו.
    גם אמינותם המרגשת של צילומי הפנים בהליקופטר מתפוגגת כאשר ההליקופטר נפגע ומצליח לשוב ולנחות בשלום עם הפצועים בתוכו. גיתאי מתעקש לצלם את יציאת הפצועים מן ההליקופטר שנחת זה עתה, ולפתע הפך לגרוטאה של הליקופטר חסר פרופלור, שלא טס כבר שנים רבות.
    בתמונת הסיום, שוב מתרחקת המצלמה מהקלוז-אפ היפהפה של הזוג המתעלס בעיסה הצבעונית, ובזום-אאוט מגלה חדר בעיצוב יפהפה ומיטה במרכזו, ובכל קירותיו חלונות הפונים אל החוץ. האסוציאציה הפרטית של הסטודנט לארכיטקטורה לשעבר, שהפך לבמאי קולנוע, ממוטטת שוב את אמינותו של הסרט.

    השקט והרעש

    גם לשימוש בפס הקול יש חלק במשחק האסתטי, היוצר את הסרט הזה. המוסיקה היפה של יאן גרברק החוזרת בצילומי הפנים של ההליקופטר המתרחק משדות הקטל, והשקט בצילום הפתיחה של הסרט ובמעברים השונים, יוצרים מתח קולנועי המזכיר במשהו את "אפוקליפסה".
    חבל שגיתאי לא השקיט קצת גם את גיבוריו, שהשפה בפיהם נשמעת מאולצת, וגם התכנים חסרי חשיבות מיוחדת. שיחות על הפילוסופיה של מרקוזה אינן מוסיפות ממד של עומק לסרט, והתלהמותו המגוחכת של אלוף משנה חסר יחידה בדמותו של ג'וליאנו מר פוגעת באמינות.

    "כיפור". תסריט, בימוי והפקה: עמוס גיתאי; הפקה: מיכאל פרופר; צילום: רנטו ברנה; מוזיקה: יאן גרברק; משתתפים: לירון לבו, תומר רוסו, רן קלאוזנר, יורם חטב, ג'וליאנו מר. ישראל/צרפת 2000, 123 דקות.


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים