סושי עצוב

שלגייה אני כבר לא אהיה. שום נסיך על סוס לא מעיר אותי, תפוחים מורעלים לא מוזנקים מתוך לועי, נשיקות לא עוזרות. גם לא דחיקת מרפק בצלע, ניעור ידידותי, טלטולים מקצועיים. שלושה שעונים מעוררים ליד המיטה, וכלום לא קורה. הסלולרי מחרב את הסוויטה הראשונה לצ'לו סולו של באך בעליצות יפנית אלקטרונית - ואני סולחת וממשיכה לישון. בדקתי וניסיתי הכול, ויש בדיוק שתי סיטואציות שיגרמו לי לזנק ממיטתי בכל זמן שהוא, רעננה כצנונית-גינה ומוכנה לפעילות: האחד, בעוונותיי, הוא סירנה עולה ויורדת, והשני - לא נעים להודות - חלומות על סושי.

לפעמים מופיע לי בחלום קונוס מעשה יד, עטוף אצה פריכה, ובו נחבא בביישנות עורו המטוגן של סלמון, בלוויית אורז ניחוחי ומשובח, רצועות דקיקות של בצל ירוק, קצת צנון מוחמץ - ומיד אני נמלאת עליצות וערנות ללא גבול. לעתים נוחתת בחלום גלילה קטנטנה של קונכיית יעקב הקדוש, עטופה בשומשום כהה, אורז וחיבוק ירוק של נורי. הצרה היא שחלומות כאלה צונחים עליי באשמורת הראשונה, שעה שיצרני הסושי נחים בשלום מעמל היום הקודם, ואני נשארת עם התאווה והקוטג' במקרר. קוטג' עם ווסאבי, פיוז'ן ביתי לא ממש מומלץ, שומר על האנרגיות, עד שאני מוצאת מישהו - בדרך כלל מישהי - לחלוק אתה צהריים מלא דגים נאים. רוב הבנות שאני מכירה היו מוכנות להתקיים על דיאטת סושי-סשימי לנצח בלי שום רגשי אשם, אבל רובנו לא מוכנות להעביר את ימינו בגלגול מחד, ואין בידינו די ממון לכלכל את ההתמכרות הזו מאידך. כך שכל שמועה על סושייה חדשה, שמחיריה הגיוניים וגם טעים בה, מיד מקפיצה אותנו.

'ראנינג סושי': הסושי נוסע, הסושי פה רץ. קפצנו. בר באורך שמונה מטרים מתהדר במסוע-מטענים, שעליו נחות צלחות פלסטיק מכוסות בחרוטי פלסטיק קטומים שקופים, בשביל ההיגיינה, ובתוכם הסחורה: המודל הזה נדד בהצלחה מיפן לעולם המערבי, למשך עונה וחצי היה אפילו אטרקציה גדולה בלונדון, כששורות ארוכות של סועדים המתינו מחוץ לדלתות של 'YO SUSHI' כדי לחזות במסוע ולהמר אם יתקלקל. בתל-אביב ירדו מהרעיון אחרי ניסיון לא מוצלח אחד. בהרצליה זה עתה התחילו, וכבר לא טוב.

ליד המסוע מוצבים כיסאות-בר גבוהים, ואי-אפשר לעשן שם, וזה בסדר גמור, אלא שבמרחק מטר מהכיסאות יש שולחנות למעשנים, כך שאם אתם לא, ואתם רוצים להתהפנט ממסע מנות, תספגו גם קצת עשן פסיבי. אני מתנצלת על פגיעתי באיכות חייהם של הסועדים. לא המצאתי את סידורי הישיבה המשונים.

מאחורי הבר עמדו שני סושאים טרודים ועגמומיים עד מאוד, וכשהתחלנו להסיע במו ידינו מנות אל השולחן, נתחוורה לאט אבל בוודאות הסיבה לעצבות. ההסדר הנהוג ב'ראנינג סושי' הוא שמחירי הסעודה נקבעים על-פי צבע הצלחת, ואנחנו ניסינו מכל המגוון והתבאסנו ביותר.

היו שם רולים זעירים ובתוכם גזיז פטרייה, שהגיר מנוזליו האפרוריים על האורז, גם לא יפה וגם חסר טעם. היו אינסייד-אאוט (כאלה שבהם האורז עוטף את האצה), ובתוכם נתחי שרימפס טמפורה שמנוניים עד גועל ממש. היה סשימי טונה, שאני מקווה מאוד כי התאורה העניקה לו צבע שלא כדרך הטבע, אבל הפרוסות הזערערות, אלוהים יודע למה, היו חפות מכל ארומה שהיא, ממש כמו פרוסות האינטיאס, שהיו בעצם קצת סביצ'ה בניחוח לימוני.

טעמנו ולא התפעלנו מסושי-חזה-עוף, נברנו באחד מכוסה ביצי סרטנים, לא הזמנו שום דבר מחיקויי בשר הסרטן הקרויים 'אלסקה' והמיוצרים בקיבוץ לוחמי-הגטאות. בכל המקרים האלה, ובאחרים שלא יפורטו כאן, הייתה תחושה לא נעימה של העדר טריות, כי האצות שאפו לחזור למצבן הטבעי והיו לחות ודביקות ולא נעימות. נחמה מסוימת מצאנו במרק מיסו. קשה לפשל בזה. אם בחשכת הליל ואחרי הקוטג' עם הווסאבי נותר בי מעט כוח, גם אני מכינה מרק מיסו לתפארת.

לא רצינו מנות אחרונות. רצינו ללכת. ראשית, נשקלה האופציה של סושייה נוספת, ונדחתה ליום טוב יותר. בדלת שליד 'ראנינג סושי' שוכן 'בר פירות ים'. הבטנו זו בזו והלכנו על ספונטניות ותעוזה. נכנסנו והזמנו סלט פירות ים בסגנון אסיאני מזה, ומאפה בשר סרטנים וכרישה מזה. החיוכים מיהרו לבוא, כי היה טעים, נעים ונורא מצחיק. בין שני החדרים הגדולים של המסעדה - זה של המעשנים וזה של הלא - מפרידים אקווריומים דקורטיביים. באחד מהם שחה דג כתום-עז בעל עיניים ירוקות כחולות ופרופיל מעניין, כולל מין אף נשרי מוזר, ולצדו התנהל בכבדות נקאי, יצור עגום-מראה וטיפ-טיפה מפחיד. מעבר לשקיפות האקווריום ישבו רפול ועופרה שלו. "תגידי", אמרה העלמה שאתי, "נכון שלא שתינו שום אלכוהול?" הנהנתי. "אז איך זה שעופרה ורפול כל-כך דומים לדגים?", תהתה, והלסת שלי צנחה בתדהמה כי אכן, תאומי עולם הים של השניים הללו באמת גרים באקווריום של 'בר פירות ים'. "ותגידי", המשיכה לתהות, "לא נראה קצת מוזר שהתפריטים בסושייה ובבר מכוסים באותם לוחות עץ ואותם ברגים ממש?" לתעלומה הזאת נמצא הסבר בתשאול שערך לנו נהג מונית בדרך הביתה. הוא אמר ששתי המסעדות לא רק דבוקות זו לזו מבחינה גאוגרפית, אלא שייכות לאותם בעלים ממש. הבעלים מאשרים. אז תגידו, איך זה שב'בר פירות ים' כל-כך טעים, וב'ראנינג סושי' כל-כך לא?

קצה המזלג

מחירים: 8 עד 25 שקלים למנה

כדאי: מיסו

יותר כדאי: 'בר פירות ים'

הכי כדאי: ללמוד לגלגל סושי לבד

שירות: ענייני בסושייה, מחויך ונעים בבר

ועוד משהו - כך נכין סשימי בבית. וזה באמת לא מסובך

גם עצלנים מושבעים יכולים להכין סשימי ביתי, כי אין כאן בעצם שום עבודה מיוחדת, בתנאי שהתיידדתם עם חנות דגים סבלנית ואוהדת. לשם הגיוון והצבע, רצוי לבחור בטריו מנצח: טונה אדומה, אינטיאס או פארידה או לוקוס לבנבנים, וסלמון כתום-עז. השלב הכי קשה הוא ההתחנפות לאיש עם הסכין, שיחתוך לכם לפילה ואחר-כך לפרוסות דקיקות ויפות, ויפריד בין כל פרוסה לפרוסה ביריעת ניילון לא נדבקת.

עוד לפני רכישת הדגים כדאי לסור לחנות מזרח-רחוקית ולרכוש ג'ינג'ר מוחמץ (לא הוורוד, שרווי בצבע מאכל, כי אם הצהוב-קרם החיוור), קופסה קטנה של אבקת ווסאבי, סויה משובחת - ובצל ירוק מהירקן.

מקופסת הווסאבי נוטלים כפית או יותר, מערבבים במים עד שייווצר גושיש ירקרק, שמרקמו כשל פליידו מרוכך. אפשר לאשפז את זה במקרר עד שנצטרך. חוזרים הביתה, מערבבים בקערה קצת רוטב סויה, גזיזי בצל, מעט סוכר, והמהדרין יוסיפו כפית של שומשום קלוי. מסדרים יפה את הג'ינג'ר, הרוטב והווסאבי, מקדישים את הטס הנאה ביותר בבית לפרוסות הדגים - ויש. בטענה שטעמו של הווסאבי מזכיר חזרת, למרות שהשורש היפני שייך למשפחה שונה לגמרי, אני אנסה לשכנע את קרוביי וידידיי לוותר על הגפילטע של ליל הסדר וללכת על סשימי. נראה אם יסכימו לי.