בנננות כחול-לבן

מישהו דואג לנו, אחרת איך סידרו ככה את בוסניה. תוהו נגד בוהו, שתי מדינות שנראות כמו מודעות אינתיפאדה למתקדמים. כל נבחרת אחרת היתה מוכנה שיורידו לה עשר נקודות, העיקר לא להגיע עכשיו לישראל, אבל לא הבוסנים. הם, במקום לברוח מכאן כמו ארנבת ששרפו לה את הזנב, מרגישים מוגנים כמו במקלט אטומי. מספרים שחלק מהם אפילו הספיק להתאהב במדינה ושקל ברצינות לעשות עלייה.
התגלית המשמעותית של המשחק נגד בוסניה, היא שבאופן סופי נקבעו המעמדות החדשים בנבחרת. חיים רביבו: המלך. יוסי בניון: הנסיך. איל ברקוביץ': נושא הכלים. רביבו הוא קלאסה אחרת: ממלכתי, בועט את כל הכדורים שהוא רוצה, וכשהוא רומז שהוא רוצה את ברקוביץ' לידו נילסן עובר לדום ומבצע.
למרות זאת, הניצחון הזה הוא לא הדבר המעניין היחיד שקרה בכדורגל הישראלי. היו"ר גברי לוי למשל מעניין מאוד. כשאתה רואה אותו, אתה יכול להבין למה יש אנשים שמתקשים להבין למה אלימות במגרשים זה לא דבר מומלץ במיוחד. למה יש אנשים שיורקים על עיתונאים, ומאיימים על אוהדים אחרים, למה מקללים את שמעון גרשון כל השנה ולמה זורקים בלוקים לכיוון הגולגולת של דני לוי.
אחרי שהשקיע מיליוני שקלים בסרטים נגד אלימות במגרשים, בסרט הבא הוא כבר יוכל גברי לככב בעצמו על תקן דוחף עיתונאים ומבקש תעודות - הש"ג של דן קיסריה. וכשהוא לא דוחף רומז הגברי לנילסן מי צריך לשחק ואיפה. איחס, פשוט גועל נפש. ובסוף, כשנילסן אומר שאנחנו מזכירים לו רפובליקת בננות, גברי עוד מעז להיעלב. סליחה, אבל זה אותו הגברי שהסתלבט על טקס פתיחת האולימפיאדה והצהיר לעולם שלהקת שלום ומשהו שלו, עם הצעד התימני, היתה עושה את זה טוב יותר עם הסולנים שאול אייזנברג, יורם אוברקוביץ'?
גם מברקוביץ', שחקן של מיליונים באירופה, אין הרבה מה ללמוד. נשאר עדיין אותו תינוק בכיין. למי הוא רץ אחרי השער שהבקיע? לעיתונאים. אז נכון, חלקם באמת מצצו לו את הדם עם צינור השקיה ולכלכו לא ממש בצדק, אבל לאבד ככה את הראש? מה קרה גאון קטן, כתבו עליך מילה איזו רעה? חלק כתבו את האמת? שכחת שכל השנים עשית כאן את כולם קטנים? שכחת שירקת על עטר כי העור שלך התפוצץ מקנאה? שתבינו, בעיני ברקוביץ' הוא שחקן ענק, אבל מה, עד שנילסן הגיע, כולם נתנו לו להיות סטאלין. עכשיו, כשהוא סתם עוד אחד מהחבורה, לברקוביץ' נשרף פיוז אחרי פיוז. לא פלא שבסלטיק כבר מזמן ניתקו אותו מהחשמל המרכזי.
אבל ברקו לא לבד. אפילו הקפטן הלאומי, אמיר שלח, פותח פה על עיתונאים אחרי שמנצחים. ולמה דווקא הוא פותח פה? כי הוא יודע שהוא בדרך הביתה. כנראה ששלח, בחור חביב בדרך כלל, לא יודע להתמודד עם סיום הקריירה המתקרב. בליגה שלנו, חלוצים כבר עושים ממנו פורפרה. בספרד עד עכשיו ראול ומנדייטה נופלים מצחוק כשהם נזכרים בהמהירות של הפנסיונר. חבל שלנילסן אין ביצים להעיף אותו מהסגל.
בעצם אני מבין אותו. אפילו הוא כבר הבין שככה זה פה. היום הוא מוציא את שלח מההרכב ומחר יצחק שום, החותן של שלח והסגן שלו, עושה לו חראקירי, היו"ר גברי רומז משהו בעיתונים ושלח מבעיר עצמו מבעיר את גזרת המקומונים.
רפובליקת בננות? אנחנו? נו, באמת.

משה עממי, אוהד וירטואלי, יישמח לקבל תגובות. גם קללות הן סוג של תגובה.