רוקנרול, הגירסה לכל המשפחה

למרות שרוקנרול הוא ללא ספק מתרבויות ההמונים הכי חשובות ורציניות של המאה ה-20, הסרטים הכי מוצלחים שעסקו בו היו, באופן פארדוקסלי, קומדיות או דרמות בעלות אלמנטים קומיים. בעוד סרטים כמו "לילה של יום מפרך" ו"שיגעון המוזיקה" חיברו בין מוזיקה יפהפייה לבין אבסורד נעורים ללא רגע אחד מיותר של כבדות יתר, הרי שכל ניסיון לקשר בין רוקנרול לבין דרמות (פסאודו) עמוקות (עיין ערך "החומה" או "וולווט גולדמיין", למשל) הסתיים במפח נפש. זו אחת מהסיבות ש"כמעט מפורסמים", הדרמה הקומית של קמרון קרואו מהשנה שעברה, שחוזרת בזמן אל שנת 1973 ועוקבת אחר מסע ההופעות (וההתבגרות) של להקת רוק דמיונית בשם "סטילווטר" - אותה מלווים עיתונאי רוק צעיר וחבורות גרופיות - הוא סרט רוק משובח, ועותק ה-DVD שלו, שיצא בימים אלה, מציע בונוסים אטרקטיביים במיוחד.

1973 היתה שנה חשובה בתולדות הרוק. היא סימלה את שיאו של התהליך שהחל מסוף הסיקסטיז, בו הפך רוקנרול מתרבות נעורים מרדנית וקטנה (יחסית) לתעשיה קורפרטיבית גלובאלית. הסרט עוסק בתקופה בה האחים אולמן, יס, אמרסון לייק ופלמר, הרולינג סטונס, המי, ניל יאנג, דיפ פרפל ובלאק סאבאת' היו ענקיים, אבל בעיקר, מבלי להצהיר על כך, עוסק הסרט בלד זפלין - שעל מטוס "ספינת האוויר" המפואר שלה, הגרופיות המפורסמות, הצליל הבומבסטי ומופעי האיצטדיונים סימלה את ההתעצמות הפיננסית של הרוק. לד זפלין היתה הקורבן של המבקרים, שנאבקו למען הצלת הרוק - על חספוסו, המינימליזם החיוני לו, השנינות הנחוצה, האינטימיות והפרימיטיביות (בקיצור, מה שיוגדר במהרה כפאנק) - מידי הכוכבים הנוצצים שהפכו ל"ליצנים פירוטכניים" (האשמה נפוצה כלפי הזפלינים) ומכרו, כביכול, את הרוק ואת נשמתם לזקנים השמנים עם הסיגרים בחברות התקליטים.

כולם יוכלו להנות

"כמעט מפורסמים" הוא סרט על רוקנרול, אך כיאה לעיר הולדתו, הוליווד, הוא מעביר גרסה נקיה של הרוק, ממש סרט לכל המשפחה. יש בו גרופיות, רמזים לסקס ושובבות כובשת, אבל כמעט ואין מאומה מההרואין, הקוקאין, האורגיות למיניהן ושאר מאפיינים סליזיים שאפיינו את התנהלות הלהקות הגדולות של אותם ימים. הסרט מציע שפה פנימית ושימוש בסיסמאות, שמות מקומות ואירועים, דיאלקטיקה מיוחדת שרק חובבי רוק אדוקים יבינו או יגלו תוך כדי ההקרנה, אבל גם מי שלא שמע מימיו על "האחים אולמן" יכול להנות מהסרט.

קמרון קראו, שעל סיפור חייו מתבסס הסרט, היה כתב של המגזין "רולינג סטון" כבר בגיל 16. הוא סיפק כמה מן כמה מהכתבות הכי מפורסמות של העיתון, ביניהן ראיונות עם האחים אולמן, יס ולד זפלין, אבל בעיקר ייזכר כאיש ששוחח עם ניל יאנג לאחר חמש שנות שתיקה בראיון היסטורי וחגיגי שערך הגיליון ב-75'. את הסיפור של "כמעט מפורסמים" הוא ביסס על מערכת היחסים שהיתה לו עם ג'ימי פייג' מלד זפלין, שהיה חשדן כלפי המבקרים, אותם ראה כ"האויב", מאחר שהקפידו לקטול את האלבומים הראשונים של להקתו.

המיוחד ב"כמעט מפורסמים" הוא כאמור העיסוק בעיתונות הרוק, שלה היה תפקיד עצום בהפיכת הרוק לתרבות כל כך דומיננטית בחיי הצעירים בעולם המערבי, ובקהל - ליתר דיוק בגרופיות - כסמל לאוהדי הרוק בכלל, שעוברים את תהליך התבגרותם לפסקול של "רוק מסביב לשעון" הנכתב מחדש בגרסאות אינספור. מערכת היחסים של העיתונאי הצעיר וויליאם מילר (פטריק פוג'יט) עם לסטר בנגס היא חיונית לסרט ומכילה את הדיון בכל האמור לעיל. בנגס סימל את כל מה שהיה אנטי-תאגידי. הוא היה מעורכי המגזין "קרים", שיוסד בדטריוט על ידי מנהיג הפנתרים ג'ון סינקלייר. המגזין הקפיד לבטא את הרוח של "תרבות הנגד" גם בשנות ה-70. ובעוד "קרים" עסק בניגוח הסופרסטארים, "רולינג סטון" תרם דפים אינספור לתיעוד מעלליהם, אם כי יש לציין שהוא מעולם לא היה כלי שרת בידי התעשייה - אלא פשוט יותר מיינסטירמי.

בנגס ייזכר כאחד המבקרים הגדולים שהיו לעולם הרוק. כמעט ולא היה לו ידע מוזיקלי, אבל ההגות הביקורתית שלו, הליריות של כתיבתו, סגנון הגונזו שאימץ והאסתטיקה בה בחר להגדיר זיוף ואותנטיות, נותרו כיסודות איתנים של ביקורת הרוק. הראיונות שלו עם לו ריד (יש ראיון מפורסם ומצחיק בו הם מתווכחים על איכותו של "תעלומה בחלל" של דייויד בואי) היו חלוציים ומרתקים.

האזינו ללד זפלין שם בבית

על הסרט כבר כתבו די והותר: הוא מצחיק, חינני, מתוק וכיפי. אזכיר רק שפרננס מקדורמנד בתפקיד אמו של העיתונאי הצעיר משחקת להפליא, בילי קרודאפ וג'ייסון לי, שמשחקים את הגיטריסט והסולן של "סטילווטר", מצוינים, וגם קייט הדסון כגרופית היפה פני ליין כובשת. גירסת ה-DVD מציעה בונוסים נהדרים. ראשית, סצינות אלטרנטיביות שצולמו ונפלו מסיבות שונות על שולחן העריכה, בהן אחת מצחיקה, שבה מורות בית הספר של וויליאם מגיעות לשכנע את אמו שתאשר לו לצאת כעיתונאי למסע ההופעות, אגב האזנה ל"מדרגות לגן עדן" של לד זפלין – שלא אושר להיכנס לפסקול עד שקרואו נאלץ לבקש מהצופים לנגן את השיר בביתם כדי להבין את הסצינה. עוד בונוס מרתק הוא ראיון קצר שנערך עם לסטר בנגס באותה תקופה, בה הוא מנגח את אמרסון לייק ופלמר בנחישות ובזעם האופייניים לו. בתקליטור יש גם פינה מיוחדת לעשרת הגדולים של קמרון קרואו משנת 1973, בה הוא בוחר אלבומים של האחים אולמן, הרולינג סטונס, אלטון ג'ון ואחרים, ומפרט על איכותו של כל אחד מהם. ויש גם הופעה ארוכה של "סטילווטר", שבהאזנה נוספת נשמעת להקה חמודה-מצחיקה-טיפשה להפליא, וזהו, אחרי הכל, סוד קסמו של הרוקנרול.