עם 4X4 ביערות מנשה
שקשוק עדין של מים זורמים, הרבה ירוק ואינסוף שקט. שמעון תמיר (סיימון) נוסע בשטח, מגלה מקום לרחצה פרטית וממליץ לסיים עם קצת תרבות
בנחלי מנשה זורמים המים בעדינות. מתמזגים במורד, מלטפים את צמחיית הגדות ומשקפים את תמונת צמרות העצים של היער. לא תמצאו כאן מפלים כבדים ורעש אגרסיבי, אלא שקשוק עדין, טפטוף מלטף והרמוני מעל אבנים לבנות וסתמיות. שלוות השלוליות, איוושת הרוח ביער, קרקור צפרדעים, מערה סתמית בצלע ההר, שקט מרכז אירופי שמאפשר לשמוע את הכלניות בצמיחתן. הנסיעה בינות לשבילים הצרים מרגיעה את הנהג תאב האקשן, אין חדש מעבר לסיבוב - עוד עצי אורן, עוד גבעה עגולה וירוקה, עוד מעיין ועוד פרח. כך חולף הנהג במרחבים ואילו הדרך ונופיה הירוקים נשארים. היטיבה לתאר את ההרגשה לאה גולדברג בשירה האלמותי 'הנחל שר לאבן':
את האבן נשקתי בצינת חלומה / כי אני המזמור והיא הדממה
כי היא החידה ואני החד / כי שנינו קורצנו מנצח אחד
את האבן נשקתי, את בשרה הבודד / היא שבועת אמונים ואני הבוגד
אני החולף והיא הקיים / היא סודות הבריאה ואני - גילויים
ואדע כי נגעתי בלב נעלם / אני המשורר והיא העולם
הפעם אני לוקח אתכם לשוטט ביערות מנשה - מחוזות ילדותי. שני אלמנטים בונים את הנוף: גבעות סלע לבן וירוק עמוק. ההרים והגבעות העגלגלים בנויים סלעים לבנים מבהיקים ורכים. הדרכים החצובות בוהקות בלבן צח, משטחי הקרקע אפורים בהירים ואפילו הבוץ חיוור בצבע קרם - לבן מט. שלא כמו אחיותיהן בנגב, נוטות האבנים להתפורר בקלות, והופכות לקרקע סדוקה שבה מכים שורש עצים עבי צמרת ועשב השדה לרוב.
ביער האורנים אני נוגע בחרדת קודש. בידיה העדינות שתלה אימי אלפי עצי אורן, ברוש וחרוב על הגבעות השוממות בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת. חמורים עמוסי פחי מים הביאו בשורת חיים לשתילים הנלחמים על חייהם. שריפות והצתות ביקשו להכחיד לשווא את הרך הנולד. היום הפך האזור פנינה של יופי, שוקק נחלים, חורשות ומסלולי טיולים מרהיבים. ביערות מנשה מסתתרים עשרות מעיינות ופינות חמד - הם העולם ואנחנו המשוררים, הם הקיים ואנחנו חולפים.
