פינה בנחל נקרות

צוק העיתים, אירוע שגרתי במקומותינו, וגם היפוכם - שהרי היו ימים יפים ושבעים שבהם פשתה תרבות רכבי השטח ודריסת השבילים בגלגלים גדולים - הבריחו מנחל נקרות הגדול את ההולכים ברגל.

קטונתי מלשפוט את העדפותיהם, קל וחומר את סטיותיהם, של אבירי הארבע-על-ארבע, הספונים מאחורי שמשות מוגפות ואינם זוכים להריח את האבק שגלגליהם מרימים, לא את ניחוחם של העשבים בחורף ולא את האד המיתמר מן האדמה בחרבוני האביב. לעולם לא יוכלו להאזין לשקט הסמיך של המדבר, המדוד בין צווחה של עורב לחבטת הכנף השורקנית והמבוהלת של הקורא במנוסתו, השקט בין איוושתם של עצי השיטים ושיחי הרותם, לבין מדרך הרגל החורק על חצצי האפיק.

לפי שכל אלה נפסדים מן הנוסעים ברכבם, נותרנו אנו, ההולכים ברגל, נכלמים מעט בשולי הדרך ונדחקים אל פינות שבהן אין דריסה לגלגל. כך באים אנו בשערי היופי של נקרת הנחל, שכולו נקרא פעם בפי הבדואים וואדי א-סיך, ומשמעותו גם נחל הנקרה.

נקיק צר, מערה גדולה וסלעי ענק

ואכן, בנחל נקרות, אשר כבר הכתרנוהו קודם בתואר הגדול, יש פינה קטנה: כולה נקיק צר אחד, כמה גומות של סלע לבן חלק ובוהק לכודות בתחתיתו. מערה גדולה נפערת בדופן הנחל מצד אחד של הנקיק, ומצידו השני מוטלים גושי סלע ענקיים מלוא הרוחב, כאילו מישהו רב-מידות הטיחם בערבוביה גדולה באפיק, לחסום בהם את מרוצתם של רכבי השטח ולסנן אל אפיקו של הנחל את החפצים באמת בפינה יפה של הנגב.

יש פעמים שחורפי הנגב משלחים נדי מים באפיקים, חומים וגועשים הם, נושאים איתם חצץ, שיחים קצף רב וחיות שניטלו מהן החיים. ואז, אם עובר שטפון כזה בנקיק הנקרות, גומות הסלע הלבנות הלכודות באפיק קולטות את הזרם בשטפו ומותירות בקרבן מזער מן המים, הדוהרים הלאה אל הערבה ואל כליונם. בשוך המהומה, מצטללים מי הבריכות והגבים ועינם ירקרקה ומרצדת. יש פעמים שחורפי הנגב צחיחים כאדמתו ומשלחים בה סילונות של אור, שמלהט את הסלעים ומייבש את חצצי האפיק. טיפה של מים אין בגבי הנקיק ולובנו מסמא עיניים עד שנגללת אדרת הצל עם הצינה שהיא צוררת בכנפה.

ירוק זועף ודוקר

פינה זו של הנקרות שייכת רק להולכים ברגליהם, שעל כן רק רגליים יכולות לדלג מעל מחסומי הסלעים הגדולים עד המקום שבו נחל רמון פורץ את קיר הסלע העצום של המכתש, פוער בו פער אשר משני צדדיו משורטטים באלכסונים גדולים לוחות ענק של סלעי המסד ממסגרת המכתש, והמתבונן מרחוק או ממרומים יראה צורות שיניים ענקיות, או קשקשים על גבו של דרקון ארוך.

נחל רמון עולה מעט בשיפוע הבא מעומקו של המכתש ובמרחק של כלום מחיבורו אל נחל נקרות הגדול. מתכסה הוא בירק ובעצים, משל חזיון תעתועים הוא, שהרי ממשלת הירק והעצים רחוקה מאוד מכאן. כל יופיו בשממתו הקשה העשויה משלל צבעי הקשת. הירוק הזה זועף כירוק של מדבר, דוקר כמסמרות חדות את החומדים אותו. המים נובעים בין חצציו של נחל רמון וסלעיו, והם כאבן השואבת לצמחים, אך אוי לטובל בהם פניו, כי מלחם יסמא את העיניים ויעקצץ את עורו של הטועה. אין הם לרוויתו של ההולך ואף לא למילוי כליו, והחוגג את מליחותם הוא הסמר, שככל שימלחו המים כך יוריק וחודיו כשל פרוות הדורבן.

איפה זה

אפשר להגיע בכל כלי רכב לחניון, ליד מצד דקלים בלב מכתש רמון (במפות הטיול וסימון השבילים אפשר למצוא את הדרך בקלות רבה מאוד). מומלץ לעשות טיול טבעתי ברגל, במשך כשעתיים וחצי: ממצד דקלים דרך מעלה דקלים אל נחל נקרות, משם עולים באפיקו דרך הנקיק הלבן עד נחל רמון, בו הולכים עד עין-סהרונים. חניון דקלים נמצא מהלך דקה וחצי מעין-סהרונים.

אם כבר הגעתם

עוד בסביבה: הר ארדון - מסלול למיטיבי לכת אבל שווה כל מטר; עמק אדום - עמק פנימי במכתש. כשמו כן הוא, וזה בגלל המינרלים. יפה שגעון; מצפה רמון - אוסף מורכב של עיירה, מרכז חינוך, תצפית נוף כמעט הכי יפה בעולם, מצפה כוכבים, מרכז מבקרים, תחנת דלק וסרות טעם ארכיטקטונית.

טריוויה

לפני יותר מעשר שנים געשו הארגונים הירוקים בארץ על כך כשארהב קיבלה רשות להקים בערבה אנטנה של Voice of America, כדי לשדר שידורי תעמולה למורדים באפגניסטן נגד הרוסים. כיוון שהאנטנה היתה צריכה להיות מוצבת בשטח מטווח של חיל האוויר, תבע החיל חלופה לשטח האימונים ומצא שהמקום הכי טוב הוא נחל נקרות.

אלא שהנחל הוא צינור המעבר הפתוח הרצוף היחיד בין יחידות הנוף של צפון הר הנגב לאלו שבדרומו. כל סביבותיו וגם שטחים אחרים בנגב הם שטחי אימונים של יחידות צהל השונות ואסורות לכניסת אזרחים ולתנועה בהם. לבד, כאמור, מנחל נקרות. המשמעויות של הפקעת הנקרות מידי האזרחים היו חיסול האפשרות לטייל בנגב, פגיעה קשה ביכולת הניידות של חוקרים שונים ועוד כהנה וכהנה צרות.

נזעקו אם כן הירוקים וצווחו צווחות גדולות ואף שלחו את סגל הפקידות של החברה להגנת הטבע לעמוד מול משרד ראש הממשלה עם שלטים, שעליהם נכתב החידוד V.O.A Go Away. כותב שורות אלה אפילו פלט בחוסר אחריות למיקרופון של גלי-צהל שהאנטנה תטגן את הציפורים הנודדות ממרחק של קילומטרים ותעשה מהן סופלאקי. הטיעון היה מטופש, אבל הוא שודר בגל"צ ותפס כותרת בעיתון. הירוקים התאהבו בו ועשו ממנו אפילו טיעון משפטי מכובד... ואגב, שום דבר לא הואיל והאנטנה עמדה לקום.

כאשר עלה קלינטון לכס הנשיאות, הוא ביטל את הפרויקט בהינף יד בטענה די משכנעת: המלחמה באפגניסטן הסתיימה ורוסיה כבר לא מעצמה אויבת. ממש פלא. הירוקים טענו לניצחון מוחץ של הרוח על החומר והתקשטו בנוצות לא להם.

מוסר השכל? לא משנה מה גודלה של השטות, אם היא מנוסחת טוב היא מקבלת מעמד תקשורתי, ומשם קצרה הדרך לפוליטיקה.