מצודת בלמונט

יש משהו תיאטרלי בשם Belmonte, 'הר יפה' בשפת הצוררים מרומי הרשעה, אלה שהנחילו לעולם המערבי אמנות ורנסאנס ויסודות בריאים של חוק וסדר וכדורגל מסעיר. בירושלים, לעומת זאת, נמסכים לדאבון הלב מושגים שמעיבים על מצב הרוח האיטלקי המחויך, ועל אף (ואולי דווקא משום) קדושתה היתרה, נקשרים בשמיה חמורי הסבר מלים מעוננות כמו מלחמות ומיליציות וקנאים. אפשר להרחיב את זה אל מעבר לגבולות הפונדמנטליזם המודרני, ולשוב חזרה על עקבי החורבן כדי להשלים את מלוא הצמרמורת המרטיטה את העיר הזו זה דורות.
ומקום יש, בעיבוריה של העיר ממש, שבו נפגש החיוך הלטיני בזעם הקדוש, על ההר שבו בנו פעם הצלבנים - שלית מן דפליג, היו רעי לב וזדים להחליא - מצודה נאה אשר השקיפה על העיר וגם על הדרכים אליה, וקראו לה משום יופיו של המקום Belmonte.

איך קראו לאשתו של הרוזן?

בדמיוני אני מפליג מדי פעם אל הימים האלה, לפני שמונה מאות שנים, ומנסה לצייר לעצמי אילו חיים היו שם במצודה לאנשים שבאו מאירופה. אנשים שלא ידעו דבר על חומה המתיש של הארץ הקדושה, לא ידעו מאום על אורחם של תושביה ולא העלו על דעתם מהו האבק הצהוב-אדמדם שיעלה מתחת לפסיעותיהם הכבדות בשריונם הלוהט, יתאבק אל מול פניהם ויהפוך את זיעתם לטיט. מה צורה היתה ליומם במצודה, ספונים בין חומותיה ויראים מאיכרי הארץ שחרשו את אדמותיהם סביב המבצר יומם, ורעה אל מול פני אדוניהם לילה?
מה היו מאכליהם ומה שתו, רחוק מכפריהם הירוקים בצרפת ובלומברדיה, בעמק הריינוס ובחבלי אלזס והרוהר? מהיכן שאבו את השמחה הים-תיכונית כדי לקרוא למצודתם בלמונטה? האם אדון המצודה נקרא הרוזן מבלמונטה? איך קראו לאשתו? מהיכן הביא אותה, מצרפת או שמא נולדה כאן?
בקיצור, שאלות רבות אני שואל ותשובה אין. כל מה שנותר מן המצודה הוא בסיס מגדלה החצוב באבן, שריד קיר חומה פה וקטע שער ורצפה שם. עד שמצאו הארכיאולוגים את שרידי המבצר, היו צריכים לנער ממנו את קליפות הכפר הערבי הקטן צובא (קרי סובא), שקם על הריסותיו של המבצר הנטוש, דורות אחרי שצלבני ירושלים נטשוה והותירו את העיר הזועמת ואת המבצרים שבנו סביב בידי מוסלמים, שחגגו בה את נצחונם.

התנין הגדול ואבו ע'וש

בצובא הערבית התגוררו משפחות כפופות למשפחת אבו ע'וש, שהיתה משפחה גדולה וחזקה בהרי ירושלים ושפכה את שלטונה לא רק על הרי ירושלים אלא על יותר משלושים כפרים בין הרי גופנה במבואות רמאללה ועד ישובי הערקוב שבמבואות בית-לחם, וממבואות ההר ממערב ועד גבול ירושלים. בראש החמולה הזו עמד איש תקיף מצאצאי קצין צ'רקסי או אלבני, שנלחם בארץ את מלחמות הדת בנוצרים לפני כ-800 שנה.
'התנין הגדול', קרא לו שליח קהילת חברון במאה ה-18, איש יהודי איטלקי, החיד"א, שראשי תיבות שמו הם הרב חיים דוד אזולאי (ואף אזולא"י הוא בראשי תיבות המעידות על מוצא כוהנים מכובד של נושאי השם הזה: אישה זונה וחללה לא ידע). התנין הגדול, כך קרא האיש רב השמות הזה, שנאלץ לשלשל לכיסו של האדון אבו ע'וש מטבעות הרבה, כדי שהלה יתן לו זכות מעבר בשטח שעליו שלט.
משרבו הקרבות בין אנשי אבו ע'וש ואויביו הרבים, קמו יום אחד אותם הרבים וכמעט שלא הותירו זכר אחד לרפואה בחמולת אבו ע'וש. אחד קטן נמלט מן הטבח לפני יותר מ-150 שנה ומצא מחסה בבית מנאמני המשפחה בצובא, ומכאן קומם את הריסות שבטו וחזר להיות ראש וראשון לכפרי ההר עד שנאלצו שוב, במאה ה-20, להילחם על הבכורה עם משפחות אלחוסייני וסלאמה, אלה מירושלים ואלה מכפרי נפות לוד ורמלה. וכיוון שבאו אל בין המצרים, כרתו ברית עם אויבי אויביהם, והם לא אחרים מאשר היהודים. השאר כבר מסופר בתולדות מלחמת העצמאות ולא לנו לספר בהן.
הכפר חרב. על חורבותיו עלו עצי השקד והרימון, ומתחת להן עלה קיבוץ של יוצאי הפלמ"ח, צובה, וכאילו חידשו את שמו של הישוב היהודי שקדם לכל האירועים שעליהם סיפרתי קודם, וזמנו עוד מימי דוד, שגיבור מגיבוריו נקרא יגאל בן נתן מצובה, ואף מלפני כן.
העולה אל חורבות הכפר צובא, שעל חורבות המבצר בלמונטה, שעל ראש התל של צובה הקדומה, יסובב עצמו עוד ועוד, בחוגה מלאה, כדי לראות את כל ההרים והעמקים וכל הישובים והכפרים שבין חלחול וקרית-גת לבין שעפאת ומעלה החמישה מדרום לצפון, ואת כל הגבעות והבתים שבין נווה-אילן ונס-הרים במערב לבין כל ירושלים ובנותיה במזרח, ותבוא האורה לשכון בעיני המתבונן והממלמל הו מה יפה הוא המקום.

איך מגיעים

על ראש גבעה בין מחצבות הקסטל וקיבוץ צובה. אפשר להגיע ברכב דרך קיבוץ צובה (אם השערים פתוחים) על מה שהיה פעם הכביש מהקיבוץ למבשרת-ציון, ובינתיים הפך ללא כביש. עוד בסביבה: עין צובא - מעיין נקבה חצוב בסלע ובנוי מתחת לפני הקרקע עם מנהרות מים, פיר מדופן, בריכת איגום ומערכת השקייה חיצונית. המתקן התת קרקעי עוד מימי הרומאים, והמפתחות בקיבוץ; עין חמד - גן לאומי עם שרידי מנזר צלבני מבוצר, מעיין, חורשה יפהפיה ומנגליית אין קץ; סטף - מעיינות נקבה, מערכות השקייה עתיקות, גן לאומי שהתנחלו בו אנשים למגורים ובריכות מים כיפיות. פעם היה כפר ערבי שניטש, אחר-כך כפר עולים שניטש, אחר-כך אתר אימונים של יחידה 101 שניטש, ועכשיו כבר אמרנו מהו.