קפקא היה מת על זה

תחכום עלילתי או עומק פסיכולוגי אינם צדדיו החזקים של "החדר". מיומנות טכנית וברק ויזואלי – דווקא כן. סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר, לפיכך, עלול לאכזב את מי שסברו כי "מועדון קרב" היומרני והשטוח הינו סרט עמוס הגות. אחרים, ובהם כותב שורות אלה, שמוצאים את הקולנוע של פינצ'ר נבוב משהו – יתלהבו יותר. "החדר" הוא סרט שכולו מפגן של יעילות מקצועית, ובתור שכזה הוא מקבל את הציון 100. דוגמא מופלאה לאופן שבו אפשר להפוך נוסחה שחוקה, עלילה שאת מרבית מהלכיה ניתן לצפות מראש, למופת של עשיה קולנועית.

פינצ'ר, לצד דיוויד קרוננברג וטרי גיליאם, הוא היום אחד ממתרגמיו הקולנועיים הבולטים של אותו מונח חמקמק הנקרא "קפקאיות". מין שילוב של תחושת איום קיומי, קריסת זהות, מתח בין הפרט לסביבה העוטפת אותו, וטשטוש של הגבולות המסורתיים. כך זה היה בשניים מסרטיו היותר מעניינים, "הנוסע השמיני 3" ו"המשחק", בו גילם מייקל דגלאס מיליונר בודד הזוכה בשעשוע לעשירים שטיבו אינו מובהר, והוא מערער בהדרגה את קיומו; וכך זה גם כאן, עת נפרץ מושג ה"בית", ומקום מגוריה החדש של הדמות שמגלמת ג'ודי פוסטר במותחן הוירטואוזי הזה נהפך למלכודת קטלנית.

חתרני? לא באמת

פוסטר (בתפקיד שיועד בתחילה לניקול קידמן) היא פה גרושה ניו יורקית מבוססת, שעוברת עם בתה המתבגרת (קריסטן סטיוארט) לבית מידות באפר ווסט-סייד. האטרקציה המרכזית בבית זה הוא חדר ביטחון מאובזר היטב טכנולוגית המשמש לבעליו כמקלט בעת מצוקה. עוד בלילה הראשון לשהותן בבית החדש שרכשו פולשים אליו שלושה שודדים, אחד מהם שחור מצפוני, אלא מה (פורסט וויטאקר), הזוממים להשיג אוצר החבוי בחדר הפניקה הבלתי ניתן לחדירה בו מסתתרות מפניהם האם ובתה. מבחינה זו מזכיר "החדר" סרטים נוספים בהם שימשה הטריטוריה הביתית כשדה קרב פיזי ופסיכולוגי, אתר אליו פורצים קונפליקטים חברתיים, כמו "כלבי הקש" המופתי, "בודדה באפלה", או “lady in a cage” מ1964- שבו שיחקה אוליביה דה האווילנד גבירה נכה המוצאת עצמה לכודה במעלית הפנימית שבביתה, ונתונה לאיומיה של כנופיית בריונים.

אפשר, כמובן, לראות בסרט הזה משל (פשטני) על חרדה בורגנית המיוצגת היטב בדמות שמגלמת פוסטר. סופו הצפוי של "החדר" מתאר את נצחונה של אותה בורגנות מבוססת על מי שמבקשים לפגוע בה, וקשה לצפות באחת התמונות האחרונות בו – דלגו על השורה הבאה אם אינכם רוצים להיחשף לסיום – זו שמראה את השודד השחור נכנע למשטרה ומפזר לרוח את ההון הגנוב, מבלי לתפוס את המאבק שמתואר בו במונחים מעמדיים.

אותה בורגנות במצוקה עמדה, כזכור, גם במרכזם של "המשחק" ו"מועדון קרב". סרטו הנוכחי של פינצ'ר מתאר אותה כשהיא מגוננת על עצמה בחסותו של חדר המצוקה עמוס המוניטורים, באמצעותם שולטות האם ובתה בתנועותיהם של מבקשי רעתן. לרגע נדמה כאילו ביקש הסרט לומר משהו חתרני באמת על המבט הבורגני שמעצב את חוויית הצפיה בקולנוע, הלוא הוא החדר הסימלי בו כלואות שתי הגיבורות שלו. מותחן מצוין.