השארתי את הייאוש מאחוריי

לפני לא מעט חודשים החלטתי להפסיק להתייחס לייאוש כפעולה מתמשכת, ולהתחיל להתייאש באופן חד פעמי וסופי. לשקוע באסקפיזם, בעצב המתוק, בלשכוח. יותר מדי דברים רעים קרו סביבי: אנשים מתפוצצים, החיים שלי מתנפצים. אני רואה את חומת מגן 1 ומחכה לחומת מגן 2. אני רואה את נתניהו ומחכה למלחמה הבאה, רואה את ערפאת ולא מאמין לאף מילה שלו, רואה איך שועים וגבירים בקרית הממשלה שודדים אותי, את ההורים שלי, את החברים שלי, סתם אנשים שאני מכיר, זקנים ונכים. שודדים את כולנו ומספרים שזה למען אחדות ומלחמה.

אמרתי לעצמי: יש לך רגעים שמחים - תיצמד אליהם.

וכאחד שמנסה לעמוד במילה שלו הייתי חייב לוותר על כדורגל ישראלי, לוותר על הפועל חיפה, לא לפתוח בשבת את הרדיו האידיוטי ולשמוע את אוסף השדרנים הצווחניים ומלאי התבונה, להפסיק להקשיב לשלמה שרף מחרב בקולו את כל העולם, מסביר למה אף אחד לא טוב להיות מאמן לאומי ולא טורח להסתכל על הדבשת של עצמו. ניסיתי לוותר, אבל אני לא יכול.

גיא לוי – פרוזאק עטוף בנייר דבק

הפועל חיפה התחילה את השנה בגסיסה. לקחו לה את הארוחות החמות, אחר כך התחילו לשיר לרובי שפירא "אין לי כסף אין לי". שפירא, התברר, כבר לא היה מסוגל יותר להכיל את הבושה והרג את עצמו, וההתדרדרות רק התעצמה. טחנו את השחקנים, טחנו את המאמן, שחקנים עזבו, שחקנים ברחו, חוזים כפולים, איומי שביתות, מפרקים כן ולא, דנקנר אולי וכן ואז לא, וישראל כהן ותרגילי ג'יאוג'יצו מדהימים על הדשא של קרית אליעזר, ואיכשהו גיא לוי המשיך לעמוד על הרגליים.

אני לא יודע ממה לוי עשוי, אבל נראה לי שבמהלך העונה חל חילוף חומרים בגופו, כך שהוא הורכב מ-90 אחוז פרוזאק ו-10 אחוז מים. הוא בעצם נותר אדם, אבל אחד כזה שנייר דבק מחזיק את כל החלקים כדי שלא יתפרק.

במחזור האחרון, כשהסתיימה העונה והורידו ממנו את הדבק, נשרו חלקי גיא לוי על השטיח ובני משפחתו נאלצו כנראה להרכיב אותו מחדש, כמו לגו. אין לי שום דרך אחרת להסביר את העמידה של המאמן שלנו העונה על הקווים; בעיני זה היה הירואי.

לא מוותר על האהבה הראשונה

בגיל 6 נצרבה הפועל חיפה אצלי בנשמה. זה היה בקריית חיים, במשחק מול בית"ר ירושלים. חבר של אבא שלי מהבנק, שהיה קשור איכשהו להנהלה, לקח אותי למשחק. עמדנו על הדשא. האצטדיון היה מפוצץ. ילד קטן בין הרבה רגליים, שמיים אפורים והמון התרגשות. ראיתי שני אנשים מתערבים על בוחטה כסף - 100 לירות - שהפועל מנצחת. ניצחנו 2:1. החבר של אבא שלי לקח אותי על הידיים, נישק אותי וצרח יחד עם רוב האצטדיון. גם אני צרחתי, הייתי מאושר שם. נדמה לי שבאותה עונה סיימנו במקום השלישי.

וככה עם השנים נהיינו רונן, בנדה, שלמה ואני אוהדים. לפעמים בימי גשם היינו הולכים למשחקים בקרית חיים, לפעמים היינו עוזבים אותה לנפשה במשך עונות שלמות, אבל הרדיו תמיד היה פתוח בשבת. בשנה לפני שלקחנו אליפות, החלטנו רונן ואני להחזיר את האהבה הישנה, והתחלנו לרדוף אחרי חיפה לכל מגרש. עונה מאוחר יותר זה השתלם – ובגדול, כשזכינו בתואר ההיסטורי.

וכל זה בא להגיד שדווקא כמה חודשים אחרי שהחלטתי להתייאש סופית, שיניתי את דעתי והחלטתי שאני לא מוכן לשקוע. המצב יותר מדי קשה. חזרתי למצב של התייאשות קיומית על בסיס יומי, עם רגעים של אושר והמון רגעים של נפילה. וגם - רגעים שאני מסתכל על גיא לוי וממש גאה באיש הזה. וכן, זה קשור גם בהתייאשות ממצבה של הפועל חיפה. ולמרות הכל – אני ממשיך לאהוב אותה, קצת מרחוק אולי, אבל לא מוכן לוותר עליה. אף פעם.