שלושה ימים באיסטנבול (2)
החוכמה הגדולה היא איך לשכנע את הילד להיכנס לאטרקציות היסטוריות בלי להכביד, בלי לעבור את שלב ההצצה, ובוודאי לא לייגע בהסברים
| הירבאטאן ובזאר קאפאלי |  | משבר: שיפוצים במלון | | המוזיאון הצבאי וכלי העבודה | | |
בבוקר – חשבה האמא – הילד ישמח לבקר בירבאטאן: אמת מים תת קרקעית בצורת אולם עצום ממדים שמוחזק בעמודי שיש הטובלים במים. האתר הזה, התברר לה מהמפה מצוי בקרבה היסטרית למקומות האטרקטיביים ביותר בעיר: הטופקאפי, ההיפודרום, המסגד הכחול, וההאגיה סופיה. עכשיו, הרגישה, הבעיה הגדולה היא לשכנע את הילד להיכנס לכמה מהם, ועוד לגרום לו ליהנות. כלומר, לא לעבור את שלב ההצצה, לא להכביד, ובוודאי לא לייגע בהסברים ארוכים שהיו מוכנים על קצה לשונה. שהרי היא התמחתה לפני הרבה שנים, במסגרת לימודי המאסטר שלה, בהיסטוריה של טורקיה המודרנית, וכבר דמיינה איך תלהיב גם אותו.
או, איך נמצאו סרדינים עם ארומה
ירדנו ב- Divan Yolu רחוב מלא חן שבו לצד חנויות מעוצבות שוכנים באושר ובעושר מבנים מימי האימפריה. מסגדים, בתי קברות, כשלצד אחד מהם נפתח בית תה בעיצוב מודרני עם גינה.
האמא פנתה לחפש את הירבאטאן, אותו לא הכירה מביקוריה הקודמים. קצת חיפוש הביא אותם לכניסה ממנה יורדים במדרגות טחובות לתוך מאגר המים הענקי, שהוקם, לפי הכתובים במאה הרביעית, חודש במאה השביעית, ונפתח לתיירים לפני 15 שנה. יש בו 336 עמודי שיש. המים הממלאים את האולם הגיעו מנחל בלגרד, מרחק 19 ק"מ מהעיר. כדי להתקדם בתוכו יצרו שבילים מוגבהים ומוארים היטב מבטון, שמצליחים לא לקלקל לגמרי את החוויה העזה, שנגרמת לא מעט בזכות החלקים החשוכים המפעילים את הדמיון.
הטיול בשבילים מפנה את תשומת הלב לזויות נוספות ופינות אפלות, כשהשיא הוא שני פסלים עתיקים של האלה מדוזה שאחד מהם עומד הפוך, והשני על צדו. הילד לא הפסיק לצלם, והאמא ציינה לעצמה שהנה מדובר בהנאה כפולה.
כשיצאו, ניצלה מיד את ההתרגשות של הילד, והציעה להיכנס למסגד הכחול. הוא הסכים. חלצו נעליים. נכנסו. האמא התפעלה בקול רם מהתקרות המצוירות בכחול, הילד הנהן וביקש לצאת. נראה היה שהגיע הזמן שהילד, בתור חובב קניות וקניונים, יכיר את הבזאר המקורה Capali Carsi המפורסם.
ארבעת אלפים חנויות נספרו במקום הזה. רחובות וסמטאות עם עשרות התפצלויות. הילד בחר לעצמו שתי משימות: לקנות שעון, ולשכנע את האמא שתסכים לקנות לו נרגילה. וכך הוא עבר ממוכר למשנהו, שלא נראו מורגלים בילדים מבררי מחירים וטיב. המשא והמתן הלך ונסגר על שעון מכוסה בסמלי אדידאס ב-16 שקלים. האמא, בו זמנית סרקה בעיניה את החנויות ומצאה עצמה מאוכזבת עמוקות. החנויות הפכו נוצצות ויקרות להחריד. כל הארומה המקומית ברחה מהן לרחובות הסמוכים, שמחוץ לאזור המקורה.
יחד עם האכזבה בא הרעב. עכשיו, הבטיחה לעצמה, היא תחפש משהו עם ארומה בכל מחיר. יצאנו מהשער הקרוב למסגד נורעות'מנייה (בארוק עות'מאני), הילד סירב להציץ. האמא הציצה אבל לא התרשמה במיוחד, והמשיכו בחיפושים עד שמצאו כוך עם ריחות מופלאים של סרדינים קטנים מטוגנים בקמח ושמן, שתור ארוך משתרך ממנו.
הריחה האמא פה ושם, עשתה בדיקת ניקיון ומצב השמן, והחליטה לנסות. את הסרדינים מכניסים לתוך הלחם הלבן הטורקי הטרי ומרפדים בבצל לבן ובעלה ירוק בלתי מזוהה. האמא נהנתה מכל ביס, הילד הרבה בטעימות משלה, וכשהיה בטוח בעצמו ביקש אחד שלם.
או, באמת הגיע הזמן לצאת לחופש
ניסיון נוסף לשוטט בבזאר המקורה מצא אותם מיואשים. הילד הציע לחזור למלון. האמא הרגישה שזה בדיוק מה שגם היא רוצה, וכך טיפסו להם במעלה הגבעה, נכנסו לחדר ונפלו הרוסים על המיטות.
הילד שקע במהירות בשינה עמוקה, והאמא חטפה כאב ראש המבשר על מיעוט חמצן בחדר. כשניסתה לפתוח את החלון, נכנס רעש איום בנוסף ל אגזוזים מהפקק שמתחת לאפם. ניסתה לשקוע בספר של קסטל-בלום, ולא הצליחה. הלמות פטישים ועבודת מקדחות התחילו להלום בראשה, והיא נזכרה בפתק קטן שלא זכה לתשומת לב קודמת שלה: "סליחה על השיפוצים. הנהלת המלון".
לאחר שכל ניסיונותיה לייצב את הכאב באמצעות כדורים עלו בתוהו, התקשרה לקבלה וביקשה להחליף חדר. הסבירה כי להיות תייר בריא אפשר בקומה ראשונה עם שיפוצים, אבל כשמרגישים חולים - יש מיד לשפר התנאים. הפקיד היה אדיב, והסביר שאין חדרים פנויים. האמא הסבירה לו שכשהיא מוציאה את מיטב כספה על טיול לחו"ל - היא לוקחת בחשבון שהמלון השקיע בשיפוציו בעונת החורף המתה, ולא בבוא התיירים. הפקיד התנצל שוב, הבטיח מחר טוב יותר, והאמא נשארה עם חדר מחניק, קדיחות, כאב ראש ותוספת חדשה של גלי תזכורת עולים וגואים מצד הסרדינים המטוגנים מהצהרים.
הילד המשיך לישון כאילו אמצע הלילה, והיא החליטה להתחבר לשידורי הבי בי סי. שם לבטח תוכל לראות איך בארץ המצב גרוע יותר. אלא שהבריטים היו עסוקים בעניינים אחרים, ולאמא לא נותרה ברירה אלא לזפזף בין התחנות, תוך מאמץ בלתי אפשרי שלא להיתקל בפרסומות לאתרי תיירות מלבבים עם ים כחול ושמש וחופים זהובים. כל פעם שלא הצליחה להתחמק מאחת כזו, אמרה לעצמה שהגיע הזמן לצאת לחופש, ומיד נזכרה שהיא בדיוק באמצע של העניין הזה, ושהכי מכל דבר בעולם היא רוצה הביתה.
או, נצחון הנרגילה על רוח האדם
ביום האחרון זרחה לכבודם השמש. האמא החליטה להתחיל במשהו שישמח במיוחד את הילד, למרות שיהרוס לה את הבוקר. קוראים לו המוזיאון הצבאי Askeri Muzesi.
לקחנו טקסי לצד השני של העיר, מעל כיכר התקסים, בשכונת חארבייה. מסוק ותותח קיבלו את פנינו בכניסה. הילד רצה להצטלם. האמא הבטיחה לו עוד הרבה מעמדים מרגשים בפנים והוא הסכים לדחות את העניין לסוף. די ריק היה שם. כמה קצינים וחיילים הגבירו את ההד של האולמות הריקים שהלכו והתמלאו בשמחת הילד.
כל ויטרינה מלאת סכינים, חרבות, אקדחים ורובים, גרמה לו לחדווה והוא תיעד אותן בזו אחר זו לטובת החברים מהכיתה שיש להעביר אליהם את ההתרגשות. כשהאמא הראתה לו חדר מלא במגינים עשויים מתכת וקסדות משונות ממלחמות ישנות – הוא דחה אותה בבוז. רק כלי התקפה הוא דרש. האמא נעתרה בשמחה, זו הייתה הדרך היחידה לקצר את הביקור שהלך והתארך מעבר לשלוש שעות.
הילד היה נפעם, ואפילו גילה עניין בבגדים של הסולטאנים שעליהם נראו סימני הירי או הדקירה, והם שכנו אחר כבוד בתוך הוויטרינות. האמא החליטה לנצל את העניין ומצאה הזדמנות פז לתת לו הרצאה מסודרת על התמוטטות האימפריה העות'מאנית, והקמת טורקיה המודרנית. הילד עמד בשיעור בגבורה, כיאה למקום ולמעמד.
כשסוף סוף יצאו – החליטה האמא שהגיע הזמן לבקר בשווקים פחות ידועים כמו זה של בשיקטאש, הידוע ביופיו ובסדר המופתי בו שוכנים דגי הים ופירותיו. את שוק הדגים היה קשה למצוא. הוא היה קטן ודומה למה שראו ביומיים הקודמים. בתור פיצוי חיפשה האמא מסעדה המוכרת איסכנדר קבאב, מאכל סורי מעניין שעשוי מפיתה, עליה מונחות חתיכות בשר כבש (שהסתובב כשווארמה שמקורה בטורקיה שם היא עונה לשם קבאב דונאר) עליהן תבשיל עגבניות חריף וחמאה מותכת, ולצדם יוגורט ופלפל ירוק חריף. היה מצוין.
האמא זכרה את ההבטחה לחזור לסימטאות שלצד האיסתיקלאל, אבל מכיוון שהיו שבעים, החליטה שכדאי לבקר קודם בשוק כלי העבודה בקצה אמינונו, שם אפשר למצוא סנדלרים וחייטים ונפחים, ומשחיזי סכינים, כל אחד בכוכו, מציג את סחורתו מעוררת הזיכרונות בחיוך גדול שפם ומחוסר שיניים.
לשם כך עלו האמא והילד על אוטובוס שנסע לאונקאפי, ירדו ליד הבניין האחרון שלפני קרן הזהב, והתחילו ללכת לאורך הרחוב. האמא נשטפה גל נוסטלגיה. לנגד עיניה עלו תמונות נשכחות מהילדות כמו מכשיר ידני לתפיסת קרח (מהימים של טרם-מקרר), מכשיר מתכת לשקילת כלי מיטה מלוכלכים היוצאים למעגילה ויחזרו מעומלנים ודוקרים.
ברגליים הרוסות מהצעידה הממושכת בין המוני האדם, מצאו עצמם האמא והילד מושכים לכיוון בית התה שליד הבזאר המקורה. הפעם, ידעו, מדובר בביקור של פרידה. האמא החליטה שהפעם היא תצליח בעניין הקוביות של הסוכר. היא לא. הזמן, כמו שאומרים, לא עשה את שלו. משם, החליטו, לערוך סיבוב אחרון בבזאר המקורה.
עכשיו הוא היה צריך להוציא ממנה נרגילה. היא הייתה הרוסה. הוא היה מלא אנרגיות. וכך לא נותר לה אלא לראות איך הוא מנהל בהצלחה משא ומתן נוקב ומוריד יפה את מחירה. כשהילד חגג את ניצחונו, עטפו לו את הנרגילה בנייר עיתון טורקי. האמא, כהרגלה, הציצה בכותרת ובתמונה, ומיד תקפה אותה בחילה מהסוג שהחזיר אותה הביתה, 12 שעות תמימות לפני הנחיתה כאן.
לפנייה לכתב/ת 
