עזבו אתכם מספיידרמן

לא פעם נתלים על השרבוט ההוא של פרנץ קפקא, שבגיל 22 כתב את הדבר הבא: "אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים אותו יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות". אז, ב-1904, לא האמין הסופר הצ'כי שסרטים יוכלו לעשות אותו דבר, ובעצם, מי כן האמין? ודווקא כעת, יומיים וקצת אחרי הפתיחה הרשמית של הקיץ, עם הלחות, המדוזות ושוברי הקופות שלו, מגיע סרט אחד שמזכיר לנו שאנו זקוקים גם לסרטים כאלה, שפועלים עלינו כמו אסון, ששוברים לנו את הלב. ובשביל זה יש את "שמיים" ("Heaven"), שעלה פה בסוף השבוע האחרון.

זהו סרטו הראשון של טום טיקוור ("RUN לולה RUN", "הנסיכה והלוחם") שאינו דובר גרמנית, בו הוא נפרד מהשחקנית פרנקה פוטנטה לטובת קייט בלאנשט, שמלהגת חופשי באיטלקית. הסיפור מתרחש בטורינו שבאיטליה. מורה לאנגלית (בלאנשט) טומנת פצצה במשרדו של סוחר סמים, שאחראי למות בעלה ולסבל שהיא רואה במסדרונות בית הספר. היא מודה באשמה, נאסרת, אך מגלה שהרגה בשגגה ארבעה אנשים חפים מפשע. השוטר הצעיר (ג'ובאני ריביסי ,ששיחק לצדה ב"רואה בקלפים" של סם ריימי, הבמאי המדובר של הרגע) שמשמש כמתורגמן במהלך החקירה, מאמין שהיא אינה טרוריסטית, כפי שסבורה המשטרה, ובאבחת מבט מתאהב בה. מפה זה רק הולך ומשתפר.

ערבוב ז'אנרים הוא בעייתי בדרך כלל, אבל כשהוא נעשה באלגנטיות, תוך כדי זחילה איטית של נחש ערמומי, מתברר שבעצם אין אלוהים אחד ומותר לעשות הכל. הסרט נפתח כדרמה משפטית לכל דבר, הופך לסרט מרדף, מתהפך על הגב ומקבל צורה של סיפור אהבה, ונגמר בפנטזיה שלא תבייש את ויטוריו דה סיקה או כל פנטזיונר אחר. גדולתו של הסרט מתבררת לאט לאט, כמו חמסין, והוא, אם תתעקשו לצמצם, מגולל את סיפורה של האנושות, מגן העדן לזוועה שעכשיו - רק ברוורס. וכך בלאנשט וריביסי מחזירים צלעות זה לזו והופכים לאחד הזוגות היפים של הקולנוע.

מן הרע אל הטוב

את התסריט הנפלא הזה כתב קז'ישטוף קישלובסקי עם כריסטוף פישייביץ' (שותפו לטרילוגיית הצבעים, ל"עשרת הדברות" ול"חייה הכפולים של ורוניק"), מה שמבטיח עיונים בצדק ובדת, נערים מחורמנים ונשים יפות ושתקניות. התסריט הוא חלק מטרילוגיה שתכנן קישלובסקי - שני האחרים הם "Hell" (גיהנום) ו"Putgatory" (תופת-שאול) - אך מחלת הלב המתמשכת הרימה את ראשה, וקישלובסקי יצא מהתמונה. כדי להמשיך את מה שאלוהים הפסיק הגיעו האלים החדשים, הם הארווי ויינשטיין ו"מירמקס", שמנסים לברוא, יש מאין, יצירות מופת לעולם האוסקרים. אמנם בשנה האחרונה לא כל כך הלך להם - "חדשות הספנות" היה מביך, וגם "אייריס וג'ון", שזכה באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה, לא מילא אחר הציפיות - אך הפעם ויינשטיין קלע למטרה. השילוב בין הבמאי הפולני האגדי, שמאמין באהבת אמת, לבין במאי גרמני צעיר, שמאמין באהבת אמת תוך כדי מרדף, בתוך המפעל הקפיטליסטי של ויינשטיין, שסתם מאמין במה שנכון עכשיו, מתגלה כפורה, לא פחות מהשילוב של הקיץ שעבר בין שפילברג לקובריק.

כשם שבסרט התהליכים מתהפכים, מן הרע אל הטוב, כך גם הכניסה של טיקוור להוליווד מתבררת כהפוכה מזו שאנו מורגלים בה: דווקא שם, איפה שרבים אחרים נופלים ונעלמים, הוא התבלט ועשה את סרטו הטוב ביותר, העמוק ביותר. טיקוור, פריק מוצהר של "בלייד ראנר", אומנם גילה שליטה מוחלטת בחומר כבר בשני סרטיו הקודמים, שזכו לפריסה רחבה יחסית, אך כתסריטאי היה, לטעמי, חלש במיוחד. כעת, כשהוא נשען על סיפור של איש מבוגר וחכם, הוא מתגלה כבמאי כמעט מושלם, כזה שיודע להזיז את המצלמה לכיוון הנכון, והפעם לא במהירות גבוהה מדי, אלא קצת יותר לאט. כי באמת, גם ככה נורא חם פה.

ועוד משהו אחרון, בעניין סצנת הסיום. לא אפרט יותר מדי, וגם ככה קצת קשה להסביר, אבל היא אחת הסיבות שלא כדאי לכם לפסוח על הסרט הזה, כי ככה ורק ככה צריך לסיים סרטים. זהו סוף שנוחת על הצופה ממש כמו אסון, אבל מהסוג המבורך - כזה שהורס אותך, אבל פותח לך הלב.