לטייל בתוך סיפור

ברחוב המעפילים בחולון, מול הקאנטרי המקומי ולא רחוק ממשרד הרישוי, הוצבה בימים אלה 'ציפור הנפש' של הפסל דודו גרשטיין. ציפור ברזל ענקית, צבועה צהוב, עשויה מגירות מגירות, שבכל אחת מהן חבוי משהו מאותה ציפור הנפש – השמחות, הצער, הגעגועים.
הפסל, שהוקם בהשראת הספר של מיכל סנונית, ממוקם בתוך מדשאה ירוקה, מטופחת להפליא, סמוך למרכז מסחרי – כמה חנויות קטנות, כמה לקוחות של בוקר. לא, הם לא ממש יודעים מה זה הפסל הזה, ואולי, הם חושבים בקול, עדיף היה לשים שם נדנדה לילדים.

זה לא במקום, זה בנוסף לנדנדות

'ציפור הנפש' הוא אחד משבעה פסלים שהוצבו בחולון במסגרת פרוייקט 'גן סיפור' שיזמה מנכ"ל העירייה, חנה הרצמן, בגיבוי מלא ובתמיכתו של ראש העירייה, מוטי ששון. "זה לא במקום נדנדות", היא אומרת, "זה בתוספת לנדנדות".
מדובר בפרוייקט של שבעה פסלים, שאמור להוציא את האמנות מאולמות המוזיאונים, מחדרי הגלריות, לרחוב, ולא סתם לרחוב - אלא למקומות היותר הומים, צמוד לגני השעשועים, סמוך לבתי הספר, למרכזים קהילתיים, בשכונות היותר צפופות.
"חשבתי על אמנות פתוחה, לא מנוכרת, לא זרה, שהיא נגישה לכל אחד", אומרת הרצמן, "אמנות שנמצאת בכל מקום ובכל הזמן, שאנשים נחשפים אליה בדרך לקניות, בדרך לעבודה, אחר הצהריים כשהם יוצאים עם הילדים. חשבתי שמי שיגדל ליד זה, יוכל אחר כך, ביתר קלות, להיכנס גם לגלריות ולמוזיאונים. יהיה לו קל יותר להתמודד עם הצורות, עם הצבע, עם השפה האומנותית".
באמצע יולי עתידה העירייה לחנוך את שבעת הגנים שהוקמו במסגרת הפרוייקט ולהצטרף חגיגית לשורה ארוכה של ערים ידועות ברחבי העולם, שיזמו פרוייקטים של אמנות סביבתית ברמה מוזיאלית, ביניהם פינות סיפור בטיבולי שבדנמרק וגני הפיסול ביורודיסני בצרפת.

הנסיך הקטן משכונת ג'סי כהן

"הבחירה ב'ציפור הנפש' הייתה שלי", אומר הפסל דודו גרשטיין. "חשבתי בהתחלה על משהו מהסיפורים של האחים גרים, חשבתי על פינוקיו, בסופו של דבר בחרתי בספר של מיכל סנונית, שהוא גם ישראלי, מצד אחד, וגם מדבר בשפה שמובנת לכל אדם".
"ראיתי את הסקיצה קודם להקמת הפסל, לא יותר מזה", אומרת סנונית, "וזה עדיף. אני מניחה שאחרת הייתי יורדת לחיי האמן. כשראיתי את הפסל מוכן, במקומו, אמרתי שזכיתי".
בשכונת שרת, שכונה שמרבית תושביה הם עולים שהגיעו מברית המועצות בראשית שנות השבעים, הוקם גן 'אליעזר והגזר', סדרת פסלי אבן של דוד פיין, הלקוחים מסיפור הילדים של לוין קיפניס: הסבא המושך בגזר, הסבתא הממהרת לעזור, הנכדה אביגיל, הכלב, העכבר. הכל על גבעונת של דשא, בפתח גן משחקים הנפתח אל הרחוב הראשי.
בשכונת ג'סי כהן הוקם גן 'הנסיך הקטן', מחובר למתנ"ס, סמוך לבית הספר. "במקום שבו אנשים עוברים יום-יום", אומרת הרצמן, "במקום שהפסלים יהפכו לחלק משגרת מהנוף, חלק משגרת חייהם".
את כתר הנסיך, פסל גדול מאלומיניום, יצר האמן אילן אוורבוך. את סדרת הפסלים האחרים – הנסיך על הכוכב הקטן, מדליק הפנסים, הגאוותן, הכבשה, השועל – בשילוב עם מתקני השעשועים שבגן, יצרה חברת 'סימני דרך'.

גברת כחולה ועץ אדום

האמנים ורדה גבעולי ואילן גרבר עיצבו קבוצה של פסלי אבן בהשראת 'הארנב ממושי' של סופרת הילדים שלומית אסף כהן. בימים אלה ממש משלים מנשה קדישמן את הגן המוקדש לספר שהוא עצמו כתב לנכדתו, על 'הארנב שרצה להחליף זנב'.
סמוך לשכונת השומרונים, בנאות יהודית, מוצבים הפסלים המדהימים של עפרה צימבליסטה, צבועים בכחול, שנעשו בהשראת יצירתו של יהודה אטלס 'והילד הזה הוא אני'. בגן מוצגות מספר דמויות, ביניהן גברת שיורדת משמיים עם שמשייה מחוררת, רגליה באוויר ורק שולי שמלתה נוגעים בקרקע, כשברקע דמותה השיר העצוב-מצחיק-מתוק כל כך "אל הבית באה גברת עם ריחות מעיר אחרת", והילד שמחכה, לשווא, למתנה שתישלף מהתיק שלה.
"לא הכרתי את הפסלת קודם", אומר יהודה אטלס, "אבל הייתה בינינו כימיה מיידית. היא רגישה מאוד והבחירה שלה בשירים הייתה מאוד מעניינת, למשל הבחירה בגברת עם השמשייה".
וברחוב הופיין, פינת רחוב ויצמן, גן סיפור 'העץ הנדיב'.
"...ואחרי זמן הילד חזר שוב. אני מצטער ילד, אמר העץ, אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך. התפוחים שלי כבר אינם, השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים, אמר הילד. הענפים שלי כבר אינם, אמר העץ, יותר לא תוכל להתנדנד עליהם. אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים, אמר הילד. הגזע שלי כבר איננו, אמר העץ, לא תוכל לטפס. אני יותר מדי עייף בשביל לטפס, אמר הילד.
"אני מצטער, אמר העץ, הלוואי שיכולתי לתת לך משהו, אבל לא נשאר לי כלום, אני סתם גזע כרות זקן, אני מצטער. אני לא צריך הרבה עכשיו, אמר הילד, רק מקום שקט, לשבת ולנוח, אני עייף מאוד. אם כך, אמר העץ, וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא ילד, שב לך ותנוח. והילד ישב, והעץ היה מאושר".
כך מסתיים הספר הנפלא 'העץ הנדיב' מאת של סילברסטיין, ובמקום הזה, פחות או יותר, גם מתחיל הפסל של בוקי שוורץ – שורה של עצי מתכת, צבועים אדום, בגן שקיבל את שם הספר – ומכל מקום שמביטים, העץ הוא עץ, ובכל זאת, מכל מקום שמביטים – הוא גם נראה אחר.

עיר של ילדים

'גן סיפור' הוא שלב נוסף בתהליך הפיכת חולון לעיר הילדים. בחולון הוקם מוזיאון הילדים הראשון בארץ, שבו לא רק שמותר לגעת במוצגים – הילדים מוזמנים לעשות את זה, שבו לא רק שלא צריך לשמור על דממה מוחלטת – אלא שמותר, והמוזיאון בנוי במיוחד לשם כך, להתייחס למוצגים, להתלבט ולדבר עליהם.
במסגרת זו הוקמו בעיר ארבעה מרכזים 'בגובה העיניים', מרכזים למוזיקה ואמנות פלסטית המתוכננים מראש ובנויים לקהל צעיר, לילדים ולבני נוער. בנוסף מתקיימים בחולון ארבעה פסטיבלים שנתיים לילדים: פסטיבל אמנויות הבמה, פסטיבל 'מסך הקסם' לקולנוע וטלוויזיה, פסטיבל מספרי אגדות לילדים ופסטיבל תיאטרוני בובות בינלאומי.
במסגרת זו הוקמו גם גני הסיפור. בתחילת השבוע התכנסה ועדה מיוחדת של העיר לדון בהצעות של אמנים לשבעה גנים נוספים. "התפיסה שלנו היא שהילדים הם דור העתיד שלנו, הם התקווה לזמנים טובים יותר, איכותיים יותר", מסביר מוטי ששון, ראש העירייה, "ומכאן גם ההחלטה להשקיע בפרוייקטים המיועדים להם".