חופשה בניחוח אריסטוקרטי

המסחרית הלבנה חלפה במהירות ברחובות איינדהובן שבדרומה של הולנד, חצתה גשר שתחתיו זרם לו נחל צלול ונעה במהירות בתוך שדרה של עצים רחבי נוף. עכשיו המתינה עם מנוע נרגן בצומת מרומזר. בשולי העיר, כשהתנועה איפשרה לחיצה בריאה על דוושת התאוצה, התערסלה המסחרית קלות בסיבובים הצרים. הנהג נרגע רק כשחרטומה פנה לכביש צר, שבצידיו עצי צפצפה זקופים ורוטטי עלים.

איינדהובן היפה נשארה מאחור. את שולי הדרך כבשו בתים נמוכי קומה, עטופי צמחיה ירוקה. את חלונות בתי הפרבר קישטו וילונות לבנים, צחים. אט אט המרחק בין הבתים גדל, בצד הדרך נראו יותר ויותר בתי חווה מוקפים מחסנים גדולים ובין הגדרות נחו בשלווה נטולת דאגות פרות שלעסו במרץ את העשב הירוק. שלווה הולנדית.

פעם חווה, היום מלון

רחש של חצץ שנדחף מגלגלי המסחרית נשמע כשהרכב נבלם פתע. הנהג, לבוש ז'קט אדום, יצא החוצה. אנחנו ישבנו במסחרית. מוקסמים מהדרך, הבטנו לאן הגענו. בית אבן אדום נח ליד נחלון קטן, שגג גבוה משתפל בחדות ומספר חלונות מציצים ממנו. בחזית דשא מכוסח היטב. עצי דולב ענקיים הצטיירו כצללים כהים מול שקיעה מרהיבה. לידם, זקורים כתרני מפרשיות, ניצבו כמה עצי צפצפה. בקצה המבנה הארוך, על קיר האבן האדום, שלט לבן אלגנטי: צללית לבנה של איכר החורש את שדהו עם סוס יפה. תנועתו של הסוס יפה ואצילית, מתאימה יותר לסוס שנועד לרכיבה. בשלט כתוב 'מלון ומסעדה דה קולסה הובה'. צעיף עבה של זכרונות נוסטלגיים עטף אותי, נוסטלגיה מהולה בהמון הנאה.

לפני כמה שנים ביקרנו באזור. שתי בנותי, קטנטונת בת שלוש והשניה גדולה יותר, רעייתי ואני. הילת קסם עטפה אותנו כשראינו את המקום היפה ומיד קבענו בו את מושבנו ללינת לילה. בואה של ילדה קטנה למקום מכובד ואריסטוקרטי בילבלה את מנהלי המקום. המסעדה הצרפתית המעולה, ששמעה נודע בכל רחבי הולנד והמדינות השכנות, לא היתה מורגלת בקליינטים זעירים כאלה. בארוחת הערב הדגימה הקטנה שהחשש לא היה לשווא. לפי מיטב טקס ההגשה, שני מלצרים עמדו לשרתנו ולשולחן הובאו מטעמים מופלאים. המלצרים הקשוחים, לבושים לפי מיטב המסורת, נאלצו לחייך במבוכה כשזחלתי לחפש את הילדה מתחת לשולחן. החך הישראלי העדין שלה לא הבחין באיכות המאכלים הצרפתיים. זכרנו לטובה את המקום היפה וכרגיל נשבענו לחזור לשם.

רק אני חזרתי. 'דה קולסה הובה' הוא במקורו בית חווה, מרוחק מעט מהכפר נונן. מסמכים עתיקים מספרים שהמקום נבנה במאה ה-14. המשך ההיסטוריה מספר על קבוצת נזירים שרכשה אותו בשנת 1309. הנזירים הקתולים יצאו מכאן למשימות דתיות באזור אייננד, כדי לפתח את האזור ולהנחיל לתושביו את הדת הנוצרית. אחר כך הפך המקום לחווה חקלאית. מאחורי המבנה המרכזי נבנתה חצר גדולה, מרובעת, סגורה, כנראה כמיתחם מחייה מוגן לבעלי החיים.

חפשו את הסוסים

עוד גלגולים עברו על המקום ורק בשנת 1986 נקנתה החווה על ידי חברת 'פן דן אובר'. החברה חילקה את הבית בין אסמים לאחסנת תבואות ומסעדה משובחת לאניני חך. חלפו עוד כמה שנים, האסמים הועברו, המקום שופץ והפך להיות מלון יוקרתי למדי. המוטיב העיקרי: סוסים. בכל רחבי המלון מפוזרים סוסי עץ עתיקים, חלקם סוסי נדנדה שצבעיהם המקוריים עדיין נשמרים. אחרים הוצבו בלובי בית המלון ולצידם ויטרינות מוארות עם ציוד מיוחד לרוכבים.

החדרים מסביב לחצר הפנימית נפתחו לדשא ירוק, שבמרכזו בריכת דגים קטנה מוקפת עצי צפצפה יפים. לחדרים הוכנסו מיטות מפוארות וריהוט כהה שמזכיר את הטירות המפורסמות בעמק הלואר. מסביב נשאר יער פראי וסבוך כששתי תעלות מים תוחמות את המבנה. בחלקו המרכזי נבנתה עוד קומה שמשקיפה על הגן. היום המקום משמש כמלון (50 חדרים, סוויטות ואולמות כנסים) ומסעדה יוקרתית, שתפריטה משלב בין המטבח הצרפתי והאיטלקי ומסוגל לארח 60 סועדים. זהו גם בית הארחה רשמי לאורחי חברת המשאיות ההולנדית דאף.

לא רחוק מהמלון יש חוות סוסים גדולה וגם טחנת קמח ישנה שמופעלת באמצעות מים. הצייר ואן גוך, שאהב לצייר טחנות רוח, נולד וגדל בכפר נונן הסמוך. כדאי מאוד לבקר גםבמוזיאון המכוניות העתיקות של דאף באיינדהובן הסמוכה, עם מוצגים מבית המלאכה הקטן של 1928 ועד למשאיות החדישות של היום.