היריבויות הגדולות: בית"ר ירושלים והפועל ת"א

"הגיע הזמן שתפנימו. ביבי נתניהו הוא ראש הממשלה ובית"ר ירושלים אלופה". כך אמר לפני ארבע שנים ח”כ רובי ריבלין (כיום שר התקשורת), אוהד ירושלמי ותיק, אשר לא היה הראשון ולא האחרון שקישר בין כדורגל לפוליטיקה או בין המשחק לבין מחלוקות חברתיות. היריבות בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים היא אולי לא מהארוכות שידע הכדורגל הישראלי או מהסוערות ביותר, אך בהקשר הנרחב אין ספק שמדובר באחת היריבויות הטעונות ביותר בהיסטוריה.

אוחנה, מלמיליאן ובגין

בעבר הלא כל כך רחוק היו שייכות קבוצות הכדורגל למפלגות הפוליטיות. מה שנראה היום כקוריוז היה מובן מאליו בישראל של שנות השישים, השבעים והשמונים. הפועל תל אביב הייתה מאז ומעולם קבוצת הדגל של הסתדרות הפועלים; בית"ר הייתה הקבוצה המובילה של תנועת החירות בראשותו של מנחם בגין. אגב, את השם בית"ר טבע לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי (ראשי תיבות של ברית יוסף תרומפלדור).
המהפך בבחירות 77', שהעלה את בגין לראשות הממשלה, היה עבור רבים ממצביעיו ניצחון של השכבות החלשות על הממסד הישן והשבע ועל האפליה העדתית במדינה. באותה תקופה ובעשור שלאחר מכן צמחו בבית"ר, שעלתה לליגה הלאומית רק בשנת 68', שני הכדורגלנים הטובים בתולדותיה - אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, ומאבקיהם על מגרש הכדורגל עם הפועל תל אביב סימנו עבור האוהדים הירושלמים, עיר עם אוכלוסייה בעלת רוב ימני מבחינה פוליטית, את המאבק עם אותו ממסד מדכא.
מן העבר השני ציירו התל אביבים תמונה מוגזמת של קהל ירושלמי אלים, לא תרבותי וגזעני - אותם מאפיינים, פחות או יותר, שסימלו את ה"ליכוד'ניקים" בעיני ה"מערכ'ניקים".

'אנחנו' ו'הם'

כמובן שהכללה זו מופרכת על ידי מספר רב של דוגמאות סותרות (בעיקר כיום) - אוהדי הפועל מצביעי ליכוד, או אוהדי בית"ר אשכנזים מבטן ומלידה - אך החיבה האנושית המפורסמת לחלוקה ברורה של 'אנחנו' ו'הם' הולידה, במהלך אותה תקופה, את החלוקה הגורפת למחנות בכדורגל הישראלי – ימני, מסורתי, ירושלמי, מזרחי ואוהד בית"ר; אל מול השמאלני, החילוני, התל אביבי והאשכנזי - אוהד הפועל.
הנסיבות השונות לשנאה בין הקבוצות הלכו והתווספו עם השנים. זכורה במיוחד עונת 1983/84, בה צעדה בית"ר בראש הטבלה הלאומית לאורך רוב העונה. מחזור אחד לפני הסיום אירחה בית"ר את הפועל תל אביב בימק"א, המגרש הביתי ביותר בארץ באותם שנים. הפועל, שאיבדה כבר עניין בליגה, ניצחה את בית"ר בתוצאה 1:3 (מה שלום משה סיני?), והעניקה את תואר האליפות למכבי חיפה. שחקני הפועל נאלצו לחכות שעות בחדרי ההלבשה עד שנסעו הביתה ואוהדי בית"ר הזועמים נאלצו לחכות שלוש שנים נוספות עד לתואר האליפות הראשון בתולדות המועדון.
בשנות התשעים החל תהליך ההפרטה בכדורגל הישראלי. הפועל תל אביב נקנתה על ידי קבוצת רוכשים, בראשותו של מושיק תאומים (מקורבו של שמעון פרס), ורבים האמינו שתהליך זה יפרוק את המטענים הפוליטיים שהונחו על כתפיו של הכדורגל, ושהשנאה בין הקבוצות תפחת. אז נכון, המטענים הפוליטיים איבדו מעט מן המשמעות שהייתה בעבר, אבל אז התרחש אירוע שהוציא את השד חזרה מהבקבוק, והעלה את מפלס האיבה לגבהים שלא ידע קודם.

פרשת בית שאן

נראה שיש יותר מצירוף מקרים בעובדה ששיאה של היריבות בין הקבוצות התרחשה דווקא בתקופה בה שב והתחולל בארץ מאבק שליטה בין אלו שקראו לעצמם "האליטות החדשות", בהנהגת הימין הפוליטי, לבין ה"אליטות הישנות".
ה-2 במאי 1998 הוא תאריך שמשמעותו זכורה היטב לכל אוהד הפועל תל אביב, ומהווה חוויה מעצבת בזהותם של רוב אוהדי הקבוצה כיום, הצעירים מדי כדי לזכור את מעמד הר (משה) סיני. שני מחזורים לסיום העונה הוליכה בית"ר את טבלת הליגה הלאומית בהפרש של נקודה אחת מסגניתה, הפועל תל אביב. בית"ר יצאה למפגש חוץ עם הפועל בית שאן (שהתקיים בקריית אליעזר), ואילו הפועל אירחה את הפועל פתח תקווה בבלומפילד.
במצב של 1:2 לזכות בית"ר היה ברור מתוצאות המשחקים האחרים שהתקיימו באותה שבת, כי ללא קשר לתוצאה, הבטיחה בית שאן את הישארותה בליגה. על פי מהלך העניינים במגרש נראה היה שקיימת הסכמה שבשתיקה בין הצדדים לשמור על התוצאה כפי שהיא, ולא לסכן את זכייתה של בית"ר באליפות. אלמוג חזן, שעלה כמחליף, לא היה בעניינים וכבש את שער חייו. 2:2 דרמטי.

שלוש דקות של אשליה

באותו זמן נשרקה בבלומפילד שריקת הסיום למשחק, שהסתיים בניצחונה של תל אביב (0:1). עשרות אוהדי הפועל החלו חוגגים בטירוף על הדשא ופותחים בקבוקי שמפניה, אך בזמן הפציעות של המשחק בקריית אליעזר לא נתקלה בית"ר בהגנה משמעותית של המארחים, ולא התקשתה לכבוש את שער הניצחון שהביא לה בסופו של דבר את תואר האליפות.
מבחינת אוהדי הפועל היה מדובר בשוד לאור היום. בראש מעיינהם יעמוד מעתה ואילך הרצון לנקמה בכל המעורבים בפרשה: בית"ר כמובן, בית שאן ובראשה הקפטן, איתן טייב וגם השופט, אייל צור, שלא התייחס לקשירות השרוכים וההתנהלות העצלה של השחקנים בדקות הסיום.
מעניינת אולי יותר היא תגובתם של אנשי בית שאן. שלא לייחוס אמרו שחקנים ומקורבים למועדון, כי כקבוצה מהפריפרייה יש להם 'ברית של דפוקים' עם בית"ר ירושלים, ולכן הרגישו צורך לא לפגוע בה. וכך, בתקופה שהייתה ממילא סוערת מבחינת קוטביות המחנות במדינה, ליבתה פרשה זו את אש השנאה הישנה.

מאז ועד היום

האמת חייבת להיאמר, שמאז אותו משחק התהפכו היוצרות, ובזמן שהפועל תל אביב זוכה להישגים מרשימים ביותר, הן בארץ והן בזירה האירופית, דווקא בית"ר היא זו שלא התאוששה מהעונה ההיא. נקמתם של אוהדי הפועל באה על סיפוקה כבר בעונה שלאחר מכן, כשקבוצתם ניצחה את הירושלמים בגמר הגביע, יומיים בלבד אחרי שאהוד ברק הביס את בנימין נתניהו בבחירות לראשות הממשלה. בית שאן, אגב, ירדה באותה עונה לליגה השניה.
שנה מאוחר יותר זכתה הפועל בדאבל, כשגם הפעם היא מנצחת את ירושלים במשחק הגמר, וגם הפעם בבעיטות עונשין מ-11 מטרים. בתום העונה הכריז מושיק תאומים על 'סליחה וחנינה' להפועל בית שאן, שבינתיים נאבדו עקבותיה בליגה הארצית.
אבל נראה כי מאז עונת הדאבל של התל אביבים קהתה מעט שנאתם לבית"רים. ייתכן שהדבר קשור בכך שהירושלמים לא היוו יריב ראוי למאבק על תואר האליפות מאז ואף הפכו לקבוצת תחתית, או פשוט בגלל שהזמן עושה את שלו, ומחזיר אל מעל לפני השטח את היריבות הישנה והטובה עם הקבוצה הצהובה מתל אביב. גם בירושלים הפסיקו להפלות בין דם אדום לצהוב, ומתייחסים ברמה דומה של טינה לשתי הקבוצות התל אביביות. אפילו כוכבה של בית"ר, יוסי אבוקסיס, שסומן כיורש אפשרי לאוחנה, חצה את הקווים, והצטרף למחנה האדום.
ייתכן ויש יחס ישיר בין רמת הפילוג והמחלוקת בחברה הישראלית, לבין העוצמה אותה משקיעים האוהדים ביריבות על רקע זה. ואפשר לקוות שאין זה תמים מדי להאמין, כי בתקופה קשה כמו זו שעוברת החברה הישראלית היום, פוחתת מעט המשמעות של השנאה מבית.


.