מעשה בשלוש כבשים שחורות. על היריבות הגדולות של ישראל

שני משחקיה הראשונים של נבחרת ארץ ישראל, שייצגה את הישוב העברי הקטן של שנות השלושים, היו נגד נבחרת מצרים, במוקדמות הגביע העולמי 1934. קשה היום, מתוך היכרות עם היסטוריה שלנו, להבין איך המפגשים הללו (שתי תבוסות מחפירות – 1:7 בקהיר ו-1:4 בתל אביב) יכלו להתקיים, נגד מי שיותר מאוחר היו הגרועים שבאויבינו, אך עוד יותר קשה לדמיין איך היו נראים משחקים כאלו בעת הנוכחית.

אומה מגדירה את עצמה על פי אויביה, אמרו חכמים, וכאלו נמצאים בשפע לישראל. אך מאחר ורובם ככולם לא ייפגשו איתנו על מגרש הכדורגל, לפחות עד בוא השלום, אנו נאלצים לאורך השנים למצוא ברחבי הגלובוס יריבות אחרות שיספקו את אותו יצר. אז נכון שלא זכינו למאבקים בסדר גודל של אל סלבדור והונדורס, לדוגמא (ביניהן פרצה מלחמה בעקבות משחק כדורגל), אבל המטענים שנצברו סביב היריבויות השונות הספיקו על מנת לאחד כל המחנות בעם סביב השחקנים בכחול-לבן.