חלב ודבש - להלן המתכון

כשאלוהים הבטיח את הארץ לבני ישראל, הוא הרבה לשבח את מצרכי היסוד שבה: דבש וחלב, חיטה ושעורה, תאנה ורימון, גפן וזית. היינו אמורים לקבל, ביחד עם האדמה המובטחת, שפע מרהיב של פרודוקטים זמינים למשתאות מלכים, אבל זה לא הסתייע. בגלל חטאינו, כמובן. הרי אין לחשוד באלוהים שהגזים והוציא את עמו ממצרים בפיתויים ובמצג שווא. נהפוך הוא. מה שהבטיח, קיים. מה שהבטחנו, לא קיימנו, ומכאן שורש הצרות של עם ישראל, ומכאן גם סדרה של כיבושים בארץ הזאת, שעם כל הטוב והרע שחוללו, דבר אחד ממש בטוח: הם עשו רק טוב למטבח המקומי, העשירו וגיוונו את התפריט, וחשפו את מי מן הנכבשים שלא נשמדו בחרב לתרבות קולינרית חדשה ומגרה.

מה שאירע עם כיבושה ההדרגתי של הארץ, הוא שינוי עצום בהרגלי האכילה של העם הזה. ממטבח מצרי לעניים (לחם שעורים, המון בירה בלי בועות, דגים מהנילוס) למטבח של נוודים (אליה של כבש בימים טובים, יוגורט וגבינות לרוב) לתרבות של חקלאים (אכלו כל מה שהצליחו לגדל ולאסוף), ואף פעם החלב והדבש לא זבו. צריך היה לעבוד קשה ולטפח עזים וכבשים, לביית דבורים ולאסוף יערות-דבש בזהירות ראויה, לסקל אדמת טרשים ולבנות טרסות, להיזהר מאוד מפני שנת בצורת ולהתארגן מראש למחסור כבד ולנהל יחסי אחווה ורעות עם השכנים, למקרה שנישאר בלי שתי ביצים והמה ירצו מעט גבן (יוגורט) בתמורה.

געגועים לסיר הבשר

כדי לדעת מה אכלו, פתחנו קונקורדנציה לתנ"ך בערך 'אוכל' ומיד הבנו שכותבי המקרא היו נגועים באובססיה ממשית למזון על כל צורותיו, במיוחד לחם, בשר ויין. 'לחם' מקראי אינו דבר שמגיע פרוס בשקיות ניילון. הוא גם דימוי רב עוצמה לשפע, לפרנסה, לרגיעה מפני מחסור. זוכרים את בני ישראל שירדו למצרים "לשבור לחם"? וזוכרים את כל הפעמים שבהם מצרף המקרא לשורש 'אכל' את שם העצם 'לחם'? וזוכרים את "בטנך כערמת חיטים" כדימוי ליופי עילאי בשיר השירים, מיד אחרי "שערך כעדר עזים שגלשו מהר גלעד"? לחם חיטה היה לחם של עשירים ובני מזל. העניים הרבו לאכול לחם שעורים. כשזו עיקרה של הדיאטה המקומית, אין פלא שלחם הוא דימוי, והגעגועים ל"סיר הבשר" במצרים מעבירים את בני ישראל על דעתם עוד לפני שדרכו בארץ המובטחת.

וכשנוברים בתולדות בני ישראל במדבר, קשה שלא להבחין שאלוהים עצמו עסוק במזון באורח מחשיד למדיי. רשימת קניות שלמה של איסורים מפורטים, ובה כל העופות הדורסים, רוב עופות הבר, רוב החיות, כל פירות הים, וגם הגדי הקטן והמסכן שאסור לבשל בחלב אמו. כל אלה נועדו להבדיל בין אוכלי-הכול, כמו החיווים והיבוסים והמצרים והפלישתים והגרגשים - וסליחה אם שכחנו עם נכחד או שניים - לבין המאמינים המונותאיסטים החדשים שלא נוגעים בחזיר ובתנשמת, בחסילון ובשפמנון כי ככה ציוו עליהם. בלי הסברים. נעשה ונשמע.

כך שרשימת המכולת המקראית שלנו מתחילה במחיקות: מחקנו את הלא-כשרים, ונזכרנו בגעגוע בימים שבהם רק הגדי הטריד את מנוחתו של אלוהים, וממש לא היה לו עניין בהמתנה ארוכה בין בשר לבין חלב. אבותינו יכלו ללפת את פיתם החרבה בגבינה ובמעט בשר מיובש מומלח. ייתכן שזה לא היה הסנדוויץ' הכי טעים בעולם, אבל אלוהים לא הניד עפעף. כל האיסורים החמורים בתחום הזה הגיעו מאוחר יותר, והם רק הולכים ומתרבים ככל שהיהדות חשה עצמה מאוימת מחד ונבדלת מאידך.

ועכשיו צריך למחוק את כל מה שלא היה בתקופת המקרא. בין היתר, את כל הסמלים החשובים של שיבת ציון וישראל החדשה. נתחיל במיתוס הצבר. הכי שורשי, הכי ישראלי - ובכלל הגיע ממרכז אמריקה, לא לפני המאה ה-16. סלט עגבניות ומלפפונים? אין חיה כזאת. פרדסי תפוזים מלוא העין? אולי במזרח אסיה, לא בישראל המקראית. תירס חם? אמריקה. ארטיק? אין במקרא. אפילו המילה 'גלידה' היא חידוש של אליעזר בן-יהודה. אמנם הפרסים ידעו לייצר סורבה חביב, אבל להם היו הרים מושלגים, וכאן רק חלמו על שלג הלבנון. חומוס-טחינה-צ'יפס-פלפל חריף מוחמץ? אין צ'יפס. תפוחי-אדמה גם הם אמריקניים. באשר לחומוס, לא ברור אם היה. שומשום כנראה היה, ואפשר להאמין שבני ישראל גילו את סוד הטחינה, אבל אנחנו היינו מתקשים לזהות את העיסה האחידה והנוזלית עם מה שיצא להם מתוך מכתש או ריחיים. פלפל לא היה. לא שחור ולא חריף. לימון לטחינה לא היה. גם סוכר לחלבה לא. המתיקו בדבש, או בסירופ מבושל ממיץ ענבים. שניהם קרויים 'דבש' במקרא. הערבים מייצרים עד היום סירופ ושמו 'דיבס', נין של דבש ענבים. דבש חרובים החביב על עדות הטבעונים, גם לא היה. פרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר-אילן, מומחה בעל שם לבוטניקה מקראית, הוכיח באותות ומופתים כי עץ החרוב הגיע מתימן ביחד עם הכיבוש הרומאי.

נמשיך בסיור מכולת ונשכח מקפה (הגיע עם הכיבוש הערבי), מתה (בתקופת המקרא טרם הגיע מסין), משוקו (אמריקה, ערש המזון הישראלי, תרמה גם את אלה, ומי שהביא אותם לכאן היו שליטינו העותמנים), מאורז (לא לפני סוף האלף הראשון), מכל דבר שמצריך סוכר כדי להיות מזון ראוי - מביסקוויט פושט ועד עוגת גלידה אצילה.

ככל שרשימת המצרכים מתמעטת, האתגר משתבח. מטבחים טובים הם תמיד תולדה של מצאי ושל מחסור, אבל מה נעשה אם גם חלק מן המצאי לא נהיר לנו? אלוהים הרשה לבניו לאכול "ארבה וסלעם, ילק וחגב". ג'וקים מטוגנים או במנגל הם תוספת חלבון נאה, אבל כבר לא נמצא אותם על המדפים כאן. לשם כך צריך להרחיק לדרום אמריקה או לאפריקה או למזרח אסיה. ובכלל, מה זה "סלעם"? איש אינו יודע. ומהו "פרי הברוש" שמופיע בספר הושע פרק י"ד, פסוק ח': "אני כברוש רענן ממני פרייך נמצא", אומר הנביא, אבל האם באמת התכוון לצנוברים, ומישהו התבלבל כאן בבוטניקה, או שהעולם מחכה למחקר ממצה? ו"ריר חלמות", בלשונו הרטורית של איוב בפרק ו', פסוק ו' ו "היאכל תפל בלי מלח אם יש טעם בריר חלמות", וכבר נדמה שמדובר במלוחייה, מאבות המזון הכי משונים של מצרים. למי שלא מכיר, זהו עשב שבישולו מגיר ריר בכמוית גדולות משל במיה, ואי-אפשר להישאר אדישים. או שאוהבים נורא, או ששונאים מאוד.

חלומות על נשים דשנות

דוד עיטם, ארכאולוג שהתמחה בטכנולוגיות עתיקות, התאהב במזון מקראי ועכשיו הוא מייצר שמן זית ודבש, זיתים ויין בהררית שבגליל, והוא ממשיך למחוק מן הרשימה גם את החלומות הרומנטיים שלנו על משתאות מלכים וסעודות אדירים, בהם רבצו בני ישראל על עורות כבשים, נימפות נוביות הצנו את מצחיהם ברוח ענפי דקל, היין זרם כמים, ועבדים משורגי שרירים כרעו תחת עומס טסי הבשר בדרכם אל האצטומכה המאושרת. זה פשוט לא קרה. תעודות מאוגרית, ובהן תפריטים די מדויקים של הפרודוקטים שנאגרו בחצר המלך, מלמדים כי מלכים ושועים אכלו בערך כמו פשוטי העם, רק שבחצר המלך לא הורגש מחסור. המסים פרנסו אותו יפה.

גם לכוהנים לא היה על מה להתלונן. שלושת הרגלים סיפקו מנגלים פרועים לבני שבט לוי, כמו גם מנחות מגינת הירק, פירות, שמן לרוב ודגנים בלי הגבלה. כדאי היה להיות כהן, או לפחות חברתו הטובה של כהן, שכן אחרת בטנך לא הייתה נראית כמו ערמת חיטים ולא היית מצליחה להגיע בתזונה רגילה לאידאל היופי השמנמן עד מאוד של אבותינו, שהוא הפוך לגמרי מזה של היום. חברת השפע מייצרת דוגמניות אנורקטיות, חברת המחסור ייצרה חלומות על נשים דשנות.

ומה אכל העם? דוד עיטם מבהיר שאכלו מעט וממש לא טוב, במונחי ימינו. הדיאטה היומית של בן ישראל המקראי כללה ליטר אחד של יין מהול בהמון מים, כדי לקבל קלוריות מחד ולא להשתכר מאידך, ונזיד עדשים או דייסת שעורה או דגנים טחונים. הם נטחנו גס, לכל דרגת טחינה היה שם משלה וכל השמות מופיעים במשנה ובתלמוד. אבותינו הרבו לחוש בטעם חצצי בשיניים כשגרסו שוב את הגריסים הללו בפה, עד שגם השיניים נטחנו עד דק ונפרדו מן הלסתות עוד לפני המוות בשיבה טובה - בגיל 45 בממוצע. בשר אכלו מעט מאוד. דגים רק כשנסעו לבקר את הדודים בשבט זבולון, שעליו נאמר "זבולון על חוף ימים ישכון", בברכה של יעקב לבניו. הים לא הקסים את אבותינו, פירות הים היו אסורים באכילה ממילא.

הם אפו בתנורים ובישלו בפרורים, שהם סירים גדולים, וצלו על המנגל, ואם נשארו עודפים צריך היה לשמר במלח או בחומץ בן-יין או בדבש. את המשומרים אחסנו בכדי חרס חתומים, וגם כאן היו צרות. עם יין, למשל. הג'ארות לא היו אטומות לגמרי, וכעשירית מן היין התנדפה מתוכם. כדי למנוע אובדן, היו מייבאים שרף מלבנון וסוריה ומורחים היטב את פנים הכד. מכאן שכמה שלא השתדלו, ליין היה תמיד טעם די מזעזע של יין רטצינה היווני, שריד אחרון ליין מתובל בניחוח השרף.

הם אכלו בישיבה על דרגש נמוך או על הרצפה, ובעיקר בידיים. סכינים נועדו לבצוע נתחים גדולים בטרם הוגשו לסועדים. הם אכלו פעם ביום, אם היה להם מזל, והם לא השאירו אחריהם ספרות מתכונים. התנ"ך, כידוע, לקוני בעניינים לא חשובים כמו אוכל, ומאוד מפורט כשזה מגיע להלכות משכן ולעיצוב הפנים של בית האלוהים, או לנבואות זעם עם קונוטציות מיניות מרהיבות (יחזקאל כ"ג, מומלץ בחום), או לתיאורים מדויקים של קרבות. את המתכונים צריך אפוא לשחזר מתוך רשימת המצרכים האפשרית.

שיר המעלות בקדיתא

לא התיימרנו לעסוק בשחזור מדויק. לא טחנו כלום בריחיים ולא ביצענו מעשים מגונים בעזים כדי לקבל חלב שיהפוך ליוגורט בתוך נאד. עם זאת הקפדנו על רשימת המצרכים שהייתה ידועה בוודאות לאבותינו, על הימנעות מטכניקות חדשניות של הכנה ובישול (בלי מעבד מזון ובלי מיקרוגל, כמובן) וגם על כשרות, הרבה מעבר להלכות שאבותינו היו אמורים לקיים ככתבן וכלשונן. בישלנו ב'בקתה בקדיתא'. התאנים, הרימונים, העשבים הטריים והמיובשים, סלי הנצרים העשויים ביד (כפיפה, בלשון המשנה, כי נצרים צריך לכופף), פרי גינת הירק - כולם מעשי ידיהם של מיקה ודורון גולדמן, שכמו בני ישראל, גם הם הגיעו ממצרים (שארם א-שייח'), וכבר עשרים שנה הם יושבים על צלע הר כותר, שהיה טרשי וקירח לפני שהתאהבו בו ועכשיו נטוע עצי פרי משבעת המינים ומעבר לזה, וגפנים בטרסות כמו בימי אבותינו, וזיתים נותני שמן טוב וצל נאה, שתחתיו אפשר להתרווח ולשיר את שיר המעלות. אבל לפני כן, נפתח את ספר הספרים ונחגור סינרים.