פאצ'ינו לא יכול לישון? אתם יכולים

לא כל כך משנה מה חשבתם על "ממנטו", עדיין זה היה אחד מאותם סרטים אחריהם מוכרחים להפטיר: וואוו – לא כל כך משנה מה חשבתי על זה, מעניין איפה יהיה כריס נולאן, הבמאי, בעוד חמש, עשר שנים. כי הוא יהיה. ולא תהיה ברירה אלא לשים אליו לב. מגיע השלב בו צרכתם מספיק תרבות פופולרית כדי לשים לב למפצים הגדולים הקטנים האלה, במסגרתם משתחררת לאטמוספירה אנרגיה גולמית של כישרון שברור כי תוסיף לנוע עימנו מתוקף מהירותה ונחישותה, ללא קשר למידת חיבתכם האישית. מדונה. טרנטינו. ריטה. קל לזהות. אפשר היה לחשוב שגם נולאן.

שנתיים אחר כך, והנה "אינסומניה". לא משנה מה חשבתם עליו, בסופו ברור למדי כי קשה לדעת איפה, אם בכלל, יהיה כריס נולאן גם בעוד שנתיים. "אינסומניה" הוא מותחן קטן ויעיל, המסופר ומבוים באופן שגרתי לגמרי – הוליוודי חסר טעויות ונטול ברק – כמו ביקש למחוק לאחור כל מה ש"ממנטו" עשה, או ניסה לעשות. כאילו בישר לכם: החגיגה נגמרה, לכריס נולאן היה בשרוול טריק אחד, ראיתם אותו, תנוח דעתכם. עכשיו בואו נראה סרט. עוד סרט. הייתם מפקידים את "אינסומניה" בידיו של, נאמר, סטיבן סודרברג, וסביר כי הייתם רואים כמה זיקוקים. אפילו אצל ניל לביוט. אבל בידיו של נולאן "אינסומניה" הוא דג קר. הוא סרט טוב. סרט טוב שגרתי מדי. מה שיכונה במדריך היומי, לכשיגיע לטלוויזיה, "אפשר לראות". בשביל אפשר-לראות אין לנו צורך בכריס נולאן.

רק בזכות פאצ'ינו

אל פאצ'ינו הוא בלש מצטיין המסוכסך עם עצמו ועם יחידתו בלוס אנג'לס. הוא נשלח לחקור מקרה רצח של נערת תיכון בעיירה קטנה באלסקה, שבה השמש אינה שוקעת לעולם. זו משימה קטנה על בלש מעוטר בסדר-הגודל שלו, בוודאי שעל שחקן למרחקים ארוכים כפאצ'ינו, ואכן מתברר כי הדמות מרובדת יותר מכפי שניתן היה לחשוד, וכי בחזרה בלוס אנג'לס מחכה לה גיהנום קטן, שעל כן הורחקה לאלסקה. העניינים זזים במהירות ולכל הכיוונים הידועים: פאצ'ינו עושה טעות אחת משמעותית ונקלע להתנגשות המקובלת שבין מצפונו לחובתו כשוטר.

יש נבל, והוא מגולם על-ידי רובין וויליאמס, כחלק מסידרת המאמצים שעושה השנה וויליאמס להוכיח לעולם כי הוא מסוגל לשחק דמויות אפלות יותר מרופא-מיילד המגלה שהחיים יפים אם רק נדע לצחוק מעט ולאהוב את רענו. וויליאמס, שמגלם כאן סופר מקומי ובונה דמות המתנודדת על הקו הדק שבין לוזר תמהוני לפסיכופט רצחני, הוא כמובן לא הבחירה הסבירה הראשונה, גם לא השלושים, לדמות כזו, אבל, אתם יודעים, לכל אחד מגיעה הזדמנות שניה וכל זה. מה לעשות כי הופעתו של וויליאמס ב"אינסומניה" טורדת מנוחה ולא מהסיבות הנכונות. נדמה כי וויליאמס נמצא כיום במקום ממנו אין עוד דרך חזרה; בכל רגע אתם מצפים כי יפרוץ בצחוק, ינפנף באוזניו ויקרא "נאנו, נאנו". קשה להשתחרר ממטענו הגנטי-תרבותי של וויליאמס, המקובע בליבותינו כמסמרות ברזל. וויליאמס הוא ליצן מזדקן. גם אם נדמה כך, זו לא הדרך הקצרה והבטוחה ביותר לדמותו של פסיכופט רצחני.

כך או כך, אל פאצ'ינו נגד רובין וויליאמס היא הבטחה שקשה לסרב לה, מה גם שהילארי סוואנק, בתפקיד צדדי קטן אבל משמעותי של בלשית מתחילה, עושה כאן עבודה ללא רבב. פאצ'ינו של עכשיו, על פרצופו היגע וקולו הפצוע – כולו תשדורת מורכבת הפועלת על מירב החושים כמו יין מסובך ויקר שעשה מספיק שנים במרתפים הנכונים – הוא בחירה מושלמת לדמות שאינה מסוגלת לישון משך ימים ולילות רצופים. פאצ'ינו לבדו הוא סיבה טובה מספיק – כמעט יחידה, למעשה – לקיומו של הסרט הזה כמוצר איכות.

דייויד לינץ' לעניים

אם יש לכם היכולת המדיטטיבית להחזיק עניין ועירנות באמצעות התמקדות בפרטים הקטנים – למשל איכות משחק בכל רגע נתון – ייתכן כי לא תשתעממו ב"אינסומניה", סרט שכמעט מכריח אותך, מדי פעם, להשתעמם קצת. פאצ'ינו לא יכול לישון? אתם יכולים. נדמה כי הסרט איטי במכוון, מבקש לתת לך את השהות להתמקד בכל קמטוט רב-הבעה ומשקל של פאצ'ינו. זו אינה סיבה טובה מספיק – וגם אם נולאן מבקש להעמיד חוויה אווירתית שלמה באמצעות השהייה, השתהות, פסקול (יעיל, של דיוויד ג'וליאן) וצילום נופים סינמסקופי, רחב-היקף (של וולי פיסטר, הצלם שעשה גם את "ממנטו"), מישהו יצטרך לבשר לו, מתישהו, כי הוא איננו אטום אגויאן. בוודאי שלא דיוויד לינץ'.

כריס נולאן נמצא בדרכו הבטוחה אל הנישה המסוימת הזו שנחצבה, בידיים חשופות, על-ידי סטיבן סודרברג: במאי מיינסטרים הוליוודי הנוטל לעצמו – ומקבל כיום ברצון – חופש פעולה אמנותי רחב יחסית, מתוך ביטחון ביכולתו לשחק ביעילות עם הגבולות, להרחיב אותם, ועדיין לעשות קופה. אחרי "ממנטו" – ללא קשר למה שחשבתם עליו (אישית, שנאתי אותו) – אפשר היה, לפחות, לצפות מנולאן להתגלגל לתפקיד הילד הרע, מי שיאגף מהצד עם סרטים שאי אפשר יהיה להתעלם מהם. מ"אינסומניה" אפשר להתעלם. אפשר גם לראות. אפשר אפילו להבין את נולאן; הוא מבקש – מי לא היה מבקש – לנצל עד תום את חלון ההזדמנוית שפתח "ממנטו" להשתלבות בליגה הלאומית של התעשיה. שם הכסף הגדול. אבל הקולנוע טיפה פחות גדול. לא נורא. זה לא שרצים כרגע בעיר הרבה סרטים אחרים שיעבירו לכם שעתיים סבירות עם משחק מושלם ועלילה שתשכחו מיד אחר כך. נו, אפשר לראות.