"התנשאי לי" בשקט

כשאוהבים, נדמה שאת ואתה לגמרי לבד בעולם, מוקפים בבועה ורודה גדולה שיש בה די מקום לשניכם, ואין כניסה לאיש. ושקט, שקט הס, רק הלמות הלבבות נשמעת. הכל טוב יפה עד שהעיר מזמנת לכם את שאונה: אתם מתחבקים ברחוב ראשי, ופתאום סירנות, ואמבולנס, ומשטרה, ושיפוצניקים צועקים זה על זה, ונהגי מוניות צופרים וטוסטוס מטרטר ושליח עם פיצה ומירס קולני מברר כתובת וטרדן אחד מוכרח לדעת מה השעה, וכבר ננעצת סיכה קטנה בבועה. כמובן שאפשר להתעטף בה שוב, אבל הרגע היפה נקטע.

חיפשנו עבורכם מקום שתהיו בו לגמרי לבד, אתם והבועה, ברגע של הצעת הנישואין. מקום גדול ורחב ידיים די הצורך להרגיש בו כמו אדם וחווה לפני המפגש הגורלי עם הנחש. כמו ילדים שנקלעו להרפתקה מרתקת אבל לא מפחידה בכלל. ושיהיה גם במבי, ציפורים יפות, מים מפכים, צבעי פריחה מדהימים, ים לרחוץ בו – ואף לא נפש חיה מלבדכם. חלום? בכלל לא. זוהי הבּטיחה - שפך הירדן לכינרת.

הסימן האחרון לקיומה של בירוקרטיה יתגלה לעיניכם בשלט המכריז שזו שמורת טבע, ומבקש שלא תפריעו לחי, לצומח או לדומם. בעוד אני תוהה איך אפשר להפריע לדומם, כבר מתגלה שביל כורכר משחיר מאבני בזלת טברייניות גרוסות, ותתפלאו: לא צריך רכב שטח. כל פחנוע יוכל לעבור כאן, אם כי נחוצה איטיות מחושבת בכמה קטעים.

טיילנו שם השבוע והיינו לגמרי לבד, לגמרי בסוף העולם או בארץ בראשית, תלוי בדימויים החביבים עליכם. במשך שלוש שעות לא שמענו קול מעשה ידי אדם. היה יום יפהפה לטיולים, יום חמים של סוף הסתיו (בהנחה שיש סתיו בישראל), עם רוח קלילה ולטפנית, ובכלל לא חם מדי. ואיפה כל המטיילים, תשאלו? כנראה שהם מחכים לזרימה שוצפת של הירדן כדי לעשות משהו בקייאקים, או לחופשת הקיץ כדי להתנחל בכינרת. בינתיים, בימי הסתיו שעוד נותרו, ואם אתם מתכננים הצעת נישואין בטבע, תחבק הבּטיחה את שניכם בצלילי מים מפכים, בוורוד ואדום של פרי עץ הדומים (שיזף מצוי), ועץ הדומים, כך תראו, בכלל לא תפוס.

יש כאן חורש טבעי מרהיב, ועצי דקל שנטעו בני אדם, וביחד מתקבל גן עדן ממש לא קטן. אפשר לעצור ולשבת על גדה של הירדן, ששולח יובלים קטנים מכל עבר. המים נמוכים, זורמים ממש לאט, והרגעים נמתחים עד אין קץ כשההתבוננות הופכת להיפנוזה. שפיריות מנקדות את הנוף בזוהר כנפיים, אנפות בקר, טבלנים ועגורים מגיחים מדי פעם מן הסבך ונעלמים. משפחה של במבים התבוננה בנו לרגע ודילגה הלאה.

בהליכה איטית מגיעים אל קו מי הכינרת. אין כאן חוף רחצה מוסדר, ועם כל היופי נולד גם כאב, כי הקו הזה שנמתח עד האופק זרוע בשקיות פלסטיק קרועות, חלקי נעליים ואופניים, המון כלים חד-פעמיים ממנגלים דאשתקד, וזו תזכורת מתמדת ומצערת לכך שיש מי שמוכנים לכער אפילו את פיסות היופי האחרונות שנותרו כאן. לכבוד הבועה מותר להתעלם מזה הפעם, וכדאי עד מאוד להמשיך לצעוד, עד שפתאום יישמע משק גדול של כנפיים ואלפי ציפורי מים, קטנות וגדולות, ימלאו את האוויר במעופן, כמו שקרה כשהיינו שם, לגמרי לבד. זה המקום והרגע בו פשוט אי-אפשר להתאפק, ומישהו, או מישהי, עם כריעת ברך טקסית או בלעדיה, חייבים לשאול את השאלה המכרעת.