מותק, הרוצח הסדרתי התכווץ

בעולם שבו מסתובבים חופשי רוצחים משעממים כל כך, כאלה שבשיחות טלפון לאלבמה צועקים "אני אלוהים!" ומנתקים, חניבעל הוא ממתק. אלגנטי, שובה לב, ובעיקר - נסלח. נראה שאין לו באמת ברירה אלא לאכול לנו את הלב. ועכשיו הוא חוזר. שוב. הפעם אנחנו רגע לפני "שתיקת הכבשים", עם "דרקון אדום", המבוסס על הספר הראשון בטרילוגיה שחניבעל לקטר משוטט בה לאורכה ולרוחבה.

כשלעצמו, "דרקון אדום" הוא סרט לא רע בכלל. עשוי היטב, מותח, אפלולי ומאופק במידה. אבל "דרקון אדום" אינו עומד לבד, ובעורפו נושפים מכמה כיוונים: מצד אחד, ג'ונתן דמי עם יצירת המופת של 1991, "שתיקת הכבשים"; מצד אחר, ההצלחה הקופתית של רידלי סקוט בשנה שעברה עם "חניבעל", הסרט המביך ביותר בסדרה הזו, שלא לומר בפילמוגרפיה של סקוט; ומתחת רוחש העיבוד מ-1986 של מייקל מן (שלאחרונה ביים את "עלי"), "הצייד", לאותו ספר של תומאס האריס מ-1981.

ההבדל בין גרסת 2002 לזו של 1986 - שאגב לא זכתה אז להצלחה גדולה אך נשזפה היטב בספריות הווידאו בעקבות העניין שעורר "שתיקת הכבשים" - קופץ כבר בכותרת: שם סרטו של מן שונה בזמנו ברגע האחרון ל"הצייד", מחשש שהשם "דרקון אדום" יזכיר לצופים סרט קונג פו. לפחות על זה התגברנו מאז. למעט החסד שעשו עם השם, עיבוד מחודש לסרט שנעשה לפני 16 שנה אינו עניין שיגרתי, והשאלה האם מעבר למעשה החמדנות של דינו דה לורנטיס, מפיק ותיק שלא ירפה עד שינצל את זכויותיו על האריס עד תום, יש הצדקה לשיחזור. למרות הכל, ובסופו של דבר, התשובה חיובית, ולא רק בגלל צוות השחקנים המפואר - שכולל הפעם את הרווי קייטל, ראלף פיינס, אדוארד נורטון, פיליפ סימור הופמן, אמילי ווטסון, מרי לואיז פארקר האהובה וכמובן את אנתוני הופקינס - אלא בגלל הבמאי, ללא ספק ההפתעה הגדולה של הסרט.

ברט רטנר, שעד עתה שירבט שטויות כ"שעת שיא" (לא אחד, לא שניים, אלא שלושה - כשהאחרון יגיע ב-2004), היה מלכתחילה בחירה מפתיעה. הוא גייס את התסריטאי של "שתיקת הכבשים", טד טלי, ואת הצלם של "הצייד", דנטה ספינוטי (שמצלם גם את "פינוקיו" של רוברטו בניני), ויצא לדרך מלא בכוונות טובות. הוא למד היטב מטעויותיו הרבות של סקוט וניסה ללכת אחרי צעדיו היפים של דמי - שמאז, אגב, לא הגיע לאותה פסגה ("פילדלפיה" מ-1993, "חמדת" מ-1998, ובשבוע שעבר יצא בארה"ב מותחן חדש בבימויו, "The Truth About Charlie" - חידוש לסרטו מ-1963 של סטנלי דונן, "חידון בחרוזים" - שלא זכה להצלחה קופתית מרשימה). למרות שרטנר לא ייצר "שתיקת הכבשים" חדש, לפחות רואים שהוא ניסה, וגם זה משהו.

אדיפוס מרוצה, אלוהים פחות

ב"דרקון אדום", גרסת 2002, מופיע חניבעל בתחילה כאדם חופשי. הולך לקונצרטים, עושה צחוקים, מכין ארוחות (כן, אם הייתם יודעים לא הייתם אוכלים וכו'). אדווארד נורטון הוא סוכן FBI שעולה על הפריק, נפצע תוך כדי, ופורש לחיים שקטים עם אשתו ובנו. הוא חוזר לסייע למשטרה לעלות על עקבותיו של רוצח סדרתי אחר (רלף פיינס), ששוחט משפחות שלמות בלילות של ירח מלא, ונעזר, שוב, ביכולות ההרחה של חניבעל הכלוא. רטנר השכיל להכניס כמה שינויים, שהתגלו כנקודות זכות: הפתיחה המספקת, כולל השוט בו חניבעל מגיח מקהל מאזינים לקונצרט כמתנה ממש, והסיום, שאינו מופיע במקור, ומצליח להחזיר את הנחישות שמעט נפרמת במהלך הסרט.

כרגיל אצל האריס, יש הרבה פסיכולוגיה בגרוש לצד עומק בלתי רגיל: הרוצח שובר את המראות בבתי הקורבנות, מחדיר חלקיקי זכוכית לעיניהם, משפריץ המון דם, יורה בהם, נושך אותם, בועל אותם, ונורא רוצה להיות אלוהים. אדיפוס מזמן לא היה מרוצה כל כך. אלוהים קצת פחות. ומעבר לכל הזוועות מתקפל ב"דרקון אדום" גם סיפור אהבה קטן של רוצח סדרתי אחד. כאן הקסם מתחיל וגם נגמר: יחסיו של הנשכן הזה עם צעירה עיוורת, כ"נערתו של פרנקשטיין" בשעתו, למרות הסמליות המופגנת שלהם, מעמיקים אמנם את דמותו, כך לפחות בספר, אך משמשים בסרט כזריקת הרדמה שמחלישה אותו, עד שהוא הופך מאובסס שמכבד את עצמו לחלטוריסט מאוהב, וכאלה יש לנו לא מעט.

שלושה כוכבים בטראנס

רטנר לא מצליח להגיע לגבהים של דמי, אלפרד היצ'קוק או קלינט איסטווד - שלושתם הביאו רגעים יפים בסרטים שבמרכזם מישהו רואה מישהו - אך הוא כן מנהל מאבק מכובד על נקודת התצפית: מי רואה קודם, מי מציץ על מי, ומאיזה צד של הכוונת. לב העניין מצוי ברגע שבו מתחלפים הצדדים, כשהצייד הופך לניצוד, כפי שנשזר היטב ב""שתיקת הכבשים", "שבעה חטאים" או ב"שבועה". היזכרו בג'ודי פוסטר פותחת את ארון הבגדים של אחת הנרצחות, כשלפתע מתבהר לה איך הרוצח בוחר את קורבנותיו; או בבראד פיט מגלה שראשה של גווינת פאלטרו נתון בקופסה הקטנה שזה מכבר הגיעה לשדה. האימה, האימה, רגע מושלם של זהות בין החוקר, הרוצח והצופה. ב"דרקון אדום", למרות שאנו בעדו, זה לא עובד (ולא בגלל הסיפור, כי ב"הצייד" זה רץ נפלא).

הבעיה נעוצה בשילוש הופקינס-נורטון-פיינס. כל שחקן הוא מסמר בפני עצמו, ואני מוכן להעיד על גדולתו של נורטון בכל שעה, אך נראה שדבר לא מקשר ביניהם, עובדה חמורה בסרט בו כל אחד מנסה להיכנס לראשו של האחר. לא קיימים ביניהם יחסים של ניגוד או של זהות, ובעצם, לא נראה שהם מעניינים אחד את השני בגרוש. כל אחד נתון בטראנס של עצמו, מציע את משחקו המדויק ומראהו המושלם. ומאחר שהם מסתובבים בעיקר סביב עצמם ושורטים את האוויר, הצופה נותר מוגן ונשאר, בסופו של דבר, בחוץ, ולא זוכה למטרה שלשמה הגיע - לפחות בסרטים בהם הרוע מגיע לכאלה שיאים - להיות גם כזה. כי, נכון, יש הרבה מאפיינים שאפשר להשאיל אחד לשני - שיער, אף, עיניים - אבל אין משובב מלגנוב נפש, גם אם אפלה, גם אם חצויה, ולרגע להיות זהה לה, כמו מדובר היה באותו סוג דם. כי רק ככה אפשר לעשות החלפות, ובשביל זה יש קולנוע, אם שכחתם.

"דרקון אדום". במאי: ברט רטנר. הפקה: דינו דה לורנטיס, סקוט פרי, יוניברסל. משתתפים: אנתוני הופקינס, הרווי קייטל, ראלף פיינס, אדוארד נורטון, פיליפ סימור הופמן, אמילי ווטסון, מרי לואיס פארקר