שיעור ביחסי אנוש וטבע

בתחנה הסופית שאליה נגיע היום אפשר למצוא לעתים קרובות בכירים מעולם ההייטק. ועיזים. מאות עיזים. מה הם עושים ביחד? ובכן, ישא - קיצור של ישראלה - ועמית רום, שיושבים במורדות הפונים צפונה של הר כמון, מגדלים את הצאן, עושים גבינות לגמרי אורגניות וממש מצויינות, וגם מארחים את הבכירים לסדנאות של מומחים ארגוניים בכל מיני נושאים שקשורים לייעול הניהול, או להיפך, משהו רחוק מאד מעולמם של מטיילים נינוחים.

אחד התרגילים שנותנים לבכירים הוא – לכו תאספו עזים ותעבירו אותן ממקום למקום, או בעברית, מה שנקרא "להעיז". ותנחשו מה קורה? הם לא מעזים, העיזות לא מצייתות, ונהיה מזה שיעור מופלא ביחסי אנוש וטבע, במגבלות הכוח הניהולי והיעילות. עזים, אתם יודעים, זה לא משאבי אנוש.

אבל עוד לפני שנגיע לפסגה נחמם את סוסנו האציל, ג'יפ הסופה הירוק שלנו, ונתחיל: פנינו מועדות להר כמון, ואנחנו יוצאים מכביש 804 לכיוון דרום. נוסעים בערך קילומטר וחצי אחרי צומת ראמה, לכיוון סלאמה, פונים מערבה – ומתחילים טיפוס איטי, עצל ומהורהר במעלה הר כמון. הגבעה האיכותית הזאת היא הגבוהה מאלה המעטרות את הגליל התחתון, 604 מטר, אבל מתוך אהבה נמשיך לקרוא לה הר. נכון שזה נשמע יפה יותר?

הדרך אתגרית למדי. יש בה מדרגות ודרדרת, אפשר לעבור בה אך ורק בג'יפ, וגם כך, נוסעי הספסלים האחוריים עשויים לחוש שהם חלק אורגני מתנועת המושבים. לא כואב, רק מטלטל קצת. אבל הנוף שווה: ככל שנעלה, נפרשת לעינינו כל בקעת בית כרם, על הכרמים והזיתים והצבעים הרכים, המעורפלים מעט של סוף הסתיו. העצים ואנחנו מחכים לגשם, ובינתיים, המראה שווה הנצחה של צייר בסדר גודל של טרנר. לא המפכ"ל לשעבר, אלא האנגלי הגאון. או לפחות מבט ארוך, ארוך, כזה שמנקה את העיניים ואת המוח מכל מיני החלטות אירגוניות חשובות ומפנה אותו ליופי.

בבקעה התחילו למסוק את הזיתים. בכל אתר בגליל המסיק מתנהל בזמנים אחרים, וכל אחד על פי אמונתו. יש מי שמחכה שיירדו חמישים מילימטר של גשם. יש מי שטובל את האצבע ברוק ומחכה לרוח. ויש כאלה, בעלי ידע סודי מדורי דורות בעיני עצמם, שמוסקים בדיוק כשמתחשק להם. כל אחד יאמר לכם ששיטתו ומסיקו, שלא לדבר על שמן הזית שלו, הם הכי טובים בעולם. ואתם יודעים מה? מצידי, במפויסות הרכה והסתוית הזאת, כל אחד צודק.

ניחוח שאין בסופרמרקט

בדרך אל הפסגה נוכל להתבונן בחלוקה של ההר לאזור מרעה ולשמורת טבע, שם ראינו את תחילת הלבלוב, ממש ביצבוץ, של סתווניות הבתה הסגלגלות, צתרה ורודה – בת דודה רחוקה וניחוחית של האזוב המצוי, המרכיב העיקרי של זעתר. לוטם מרווני ולוטם מצוי, שיחים של סירה קוצנית וקידה שעירה והמון המון מרווה ינעימו את הטיפוס. מותר לקטוף את כל צמחי התיבול לשימוש ביתי, או לא למסחר, בכמות שלא עולה על קילוגרם אחד לכל קוטף – ותאמינו לי שכדאי, כי מרווה שהגיעה הביתה בג'יפ תמלא אותו בניחוח שאין בסופרמרקט, וצתרה ממילא לא תמצאו אצל הירקן שלכם.

החורש בחצי ההר שהוא שמורה אולי רוצה להיות יער, כפי שכמון רוצה להיות הר, אבל זה עדיין לא מסתייע. יש שם שיחים עבותים אבל נמוכים של אלונים שונים, אלות, קטלבים, כליל החורש, חרובים, לבנה רפואי ופה ושם הנוף מנוקד בג'ולות של עוזרד אדום. העוזרד חמצמץ-מתקתק, אגסי וראוי מאד לאכילה.

מטפסים מעט ורכס הרי מירון מתנשא מולנו, בדיוק פעמיים הגובה שלנו, ורואים מהר כנען ועד למתלול צוקים – שזה בעברית פלך , תובל וכישור, שאפשר לזהותם על המפה בקלות, אם העין לא מכירה.

עולים עוד קצת, והנה אנחנו חוזים בשלב הבא של האבולוציה של העז. הן עומדות על רגליהן האחוריות בלבד, מאזנות את עצמן בלי שום בעייה, נושאות צוואר קדימה ומעלה אל הספלול והטבלול – שהם חלקי הבלוט, פרי האלון. הספלול מלשון ספל, למרות שהוא נראה יותר כמו מצנפת של קוזאקים, והטבלול – הבולקלע שטובל בספל. העזים נראות מרוצות מאד, שמנמנות ונינוחות. זו תקופת סוף ההריון שלהם.

מגדלים אורגנים וצרכניהם יודעים, שלא תמיד יש הכל. בניגוד לקרטונים חלב עמיד של תנובה, שמגיעים כסדרם כל השנה לכל מקום ואתר, חלב עזים מוקדש מטבע הדברים לגדיים, ורק כשהוא מגיע מתמלאת המחלבה של ישא ועמית בכל טוב. בכל זאת היה יוגורט, ותה, וחיוך טוב. למה עוד זקוק אדם בפסגה של גבעה שבטוחה שהיא הר?

ואחר כך עוד צריך לרדת. אפשר, לטובת המטולטלים מן המושב האחורי, לעשות את זה בכביש שיורד מערבה לכרמיאל. עזי הנפש מוזמנים להמשיך דרך מכמנים דרומה בירידה אתגרית עד חוסנייה, ישוב של שבט בדואי בין כרמיאל לסלאמה, ומשם להתחבר אל העיר. בדרך הביתה אפשר עוד לתהות, מה העיזים מתכננות לעשות אחרי שלמדו לעמוד על שתיים.

אשר המדריך מטפּטפּ:

אל תצאו מן הבית בלי מפת סימון שבילים של החברה להגנת הטבע. הסימון שלהם במפה ובשטח הוא בדיוק באותו צבע, כך שלא תלכו לאיבוד. בניגוד לאמונה המקובלת והמוטעית, אדום בשבילים אינו ציון של סכנה וכחול לא מצביע על מים. זה נעשה כדי שאם תראו שני שבילים נפגשים, תדעו לאן להמשיך. וכשאתם קוראים מפה, צריך להצפין מפה, כלומר, לדאוג לכך שהמפה תפנה לכיוון צפון.

אשר בן אריה מדריך טיולי ג'יפים ב'ארץ הגליל'.