פרוזאק ירוק לדיכאון ישראלי

אנחנו חיים בדמוקרטיית בננות מעוותת. מקום בו מערכות סוציאליות קורסות כמו מדפים של סופרמרקט, מקום שותת דם ואיוולת המאבד צלם אנוש. אנחנו הולכים ברחובות האילמים והמפוחדים. מביטים סביב, שום דבר לא גדל כאן, חוץ מעניים, חוץ מקברים. אין לנו כבר סרוטונין במוח. מבחינה חברתית, כלכלית ורגשית אנחנו ברטרו מטורף לסבנטיז. כל מיני תופעות ביזאריות כמו שירה בציבור ומנטרות מלחמתיות צפות מחדש מעל הביוב הקיומי שלנו, אבל בכל זאת, אנחנו פותחים את המקלט ולא רואים את שמשון תל אביב נגד הפועל יהוד על מגרש שנראה כמו המערה של האדם הקדמון.
אנחנו רואים קבוצות ישראליות שבדרך כלל מגרדות איזה דרדלה בשיניים באורווה של פתח תקווה, פתאום מפרקות תאגידי סלברטאות כמו מנצ'סטר יונייטד. יש דברים שאפילו גרועי העסקנים לא יכולים להרוס. ככל שאנחנו שוקעים אחורה במנהרת הזמן המסויטת, הכדורגל הישראלי נע קדימה, נגד כיוון הזיפים, וזה עוד כשלקחו מאיתנו את הבית, וזה עוד כששחקני חיזוק פוטנציאליים מעדיפים להירקב מקור בערבות סיביר מאשר לקחת אוטובוס הישר אל העולם הבא. אכן, החיים הם פרדוקס משונה. בעוד מדינת ישראל שועטת לעבר מצב בועתי – אוטיסטי של בידוד על פני הפלנטה, הכדורגל הישראלי הגיע סוף סוף לאירופה ומרגיש שם מצוין. כבר אי אפשר לדעת מהו המשחק הטוב ביותר של קבוצה ישראלית באירופה, פתאום יש כל כך הרבה: צ'לסי, פארמה פעם ראשונה, פארמה פעם שניה, לוקומוטיב מוסקבה, אולימפיאקוס, אבל דומה שהניצחון על מנצ'סטר יונייטד לבטח יהיה המפורסם ביותר.
אולי הנקודה המהותית בניצחון היא העובדה שחיפה ניצחה בלי יכולת פנומנלית של איגביני יעקובו, שבמו רגליו סידר לה נצחונות על גראץ ואולימפיאקוס (וזה קשור לעובדה שהפועל תתחיל להרגיש כמה מילאן אוסטרץ' חסר לה כבר היום נגד לידס). מכבי חיפה ניצחה בזכות יכולת קולקטיבית הירואית ולא בזכות מזל חד פעמי, וגם בזכות העובדה שדודו אוואט הפסיק לנסות לחקות את דיוויד ג'יימס בתקופת ליברפול שלו (אפרופו מזל – הנה קבוצה שנותנת את התחושה שמזל הוא שיטה שעובדים עליה באימונים). מכבי חיפה ניצחה כי היא מילאה את האיצטדיון והבעירה בו אש ירוקה, אבל בעיקר בגלל שהיא פשוט היתה טובה יותר, וזה כבר לא מפתיע. זה היה יום גדול של הירוקים, אבל עוד יום שגרתי של מנצ'סטר יונייטד, אימפריה שהולכת ומתפוררת לנגד עינינו, מקובעת באגו מצופה זהב, יהירות ושחצנות מתמדת, קבוצה שהבינוניות משתלטת עליה כמו הלא כלום בסרט "הסיפור שאינו נגמר", קבוצה עם היסטוריה מפוארת, עם חשבון עו"ש עמוק כמו היקום ועם כוכבים נוצצים, אבל קבוצה שהיא כיום קבוצת צמרת לגיטימית באנגליה, לא יותר.
אז היא לא שיחקה עם דיוויד בקהאם, ראיין גיגס, חואן ורון ורוד ואן ניסטלרוי, אבל כל שאר השחקנים הם שחקנים שמשחקים באופן קבוע, חוץ מאולי ריצ'ארדסון, שרק ממחיש כי הסגל שלהם הוא לא כזה רחב כמו שחושבים, אלא אם כן ריצ'ארדסון הוא ראיין גיגס הבא, והוא לא. זה לא מפחית מההישג של מכבי חיפה כמובן. בכל זאת, עם כל האושר מתלווה אליו תחושה של החמצה, לאו דווקא בקטע של המקום השני בבית, אלא בקטע כללי יותר. הניצחון רק ממחיש כמה טוב יכול להיות פה. כמה יש לנו פוטנציאל לייצר ליגה איכותית ואולי אפילו נבחרת איכותית, אבל כמה אנחנו נמצאים במצב של ריקבון קליני, והנצחונות האלה הם כמו לקחת פרוזאק כדי לא לשקוע לתוך המציאות הדכאונית, שגורמת לנו לרצות לשלוק את העיניים מרוב ייאוש.
מקום שני בבית? עם כל האופוריה, ועם העובדה שאנחנו אופטימיים מטבענו, לרגע לא חשבנו שהירוקים יקחו מקום שני בבית, גם אחרי השליישיה של יעקובו ליוונים, זה נראה כמו מדע בדיוני, אבל איך לופא קדוש אומר כל פעם שדוחפים לו מיקרופון לפה: "לא צריך להיות חזירים". מקום שלישי הוא הישג אדיר.