לפעמים הלב צריך פיסגה

הר ויער, אפלולית ירוקה-עבותה ופסגה שטופת-שמש, הם החומרים מתוכם צמחה הרומנטיקה של המאה השמונה עשרה בספרות ובאמנות האירופית. התרחקנו משם, אבל משהו בנשמה מבקש לו, לעתים, טיפוס ארוך ואיטי במעלה כביש כמעט שומם, עד שמגיעים למקום גבוה מאד בו כבר אין איש, רק אנחנו והאהבה שלנו.

הדרך המטפסת לבית ג'אן אינה עמוסה כלל. אפשר לעלות בנחת, להתבונן סביב ביישובים המתרחקים והולכים, קטנים והולכים ככל שנעפיל. בכלל, בשבועות האחרונים, הגליל נדמה כאילו מטיילים נטשו אותו לגמרי, לא ברור מדוע. הרי יפה כאן ושקט, והכל מסביר פנים, ותאנים אחרונות שוכנות על עצים ומחכות שיקטפו אותן, וזיתים כבדים נושרים בעייפות מעצים, והירוק כבר ירוק יותר למרות שכמעט לא ירד גשם. ואיפה אתם?

את שגיב חמצני ואת נירית שלו, או מירית, דווקא מצאנו. הם מונצחים על גבי אדן התצפית בואכה בית ג'אן. אבל גם סאשה ומרינה היו כאן, והשאירו עדות לאהבתם באותיות קיריליות שחורות על גבי האבן. כל טוב לכם, סאשה ומרינה יקרים, שגיב ונירית חביבים, ונקווה שעוד תשובו, עם קצת סיד ומברשת, כדי למחוק את מה שבאמת לא נחוץ בתוך היופי הזה.

אנחנו ממשיכים לטפס. אובך סתווי קל צובע את רכסי ההרים בכחלחל-אפרפר, כאילו נלקחו מתוך ציור מים סיני עתיק והודבקו על קו האופק רק כדי לעשות לנו טוב. טראסות נושנות מצמיחות פרי בוסתנים במעלה ההר, יושבות יפה בלב חורש טבעי ובדו קיום מופתי עם עצי המחט של הקרן הקיימת. מטפסים עוד בכביש, ויש כפר: כלומר, שלל בתים בסמטאות צרות מדי, בעיקולי כביש שאיש לא שתל בשוליהם נוי דקורטיבי. אם תרצו להתעלם משלטי זוגלובק ושטראוס, הרי אתם בקפריסין עכשיו, ביוון, בבולגריה. כשאוהבים, אפשר להתעלם.

ואפשר גם שלא להגיע אל מה שפעם היה מעיין מפכה בין סלעים והיום הוא מין אתר תיירותי כזה, תחום בבטון ובאבן. מי שהכיר את המקום פעם צריך לזכור, שכמו שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, רצוי לא להתגעגע למעיין. בעיקר בישראל, מקום שבו תנופת הפיתוח בונה רק מה שלא צריך באמת.

ביקשנו שקט, שקט מושלם בפסגת הר, ומצאנו אותו בקלות. כל אחד בבית ג'אן יוכל לכוון אתכם באדיבות אל עבר הצוק שממנו, בעיקר בסוף השבוע, קופצים אנשים עזי נפש במצנחי רחיפה ומשייטים באויר הנקי אל העמק. בימות חול הצוק נטוש. זהו המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל המערבית, יותר מ-1100 מטרים, ובאמת פסגת ההר מזדהרת בזיו שקיעת החמה, בדיוק כמו בבלדה עתיקה של היינריך היינה, או כל משורר רומנטי שחביב עליכם.

אפשר לשבת כאן על סלע שכאילו הונח במקום בדיוק בשבילכם, לנשום שקט, לראות כיצד הקולות נהיים מהוסים בעוד הלב מתרונן. לפעמים הלב צריך פסגה. לא לכבוש אותה, סתם להיות.

אני מקווה ששגיב ונירית, או מירית, היו כאן. וסאשה ומרינה, כמובן. מה הזכיר להם המקום הזה? את שיפולי הרכסים של הרי הקווקז, געגועים למקום רחוק ואהוב? אולי רק את עצמם ואת אהבתם, וזה בסדר גמור?

אבל כאן, במקום הגבוה והיפה הזה, לא צריך לפנטז על מקומות אחרים, ואולי גם אי אפשר. כי בקצה גינה קטנה שפורחת בשלל צבעים תמצאו אנדרטה לזכרם של שני אחים, פואד וסאלח זידאן, שכל אחד מהם נהרג בפיסת אדמה אחרת, רחוק מכאן. ברומנטיקה של המאה התשע עשרה, אהבה לעולם מהולה בכאב של מה שאי אפשר להשיג. חרישיים ומפוכחים יותר, אפשר להבין כאן, באויר הכי צלול, עד כמה הבועה של האהבה עדינה ושבירה, עד כמה היא מהולה בצערם של חיים ומתים יחד, ועד כמה צריך לשמור עליה, שלא תאבד.