כרישים באילת: תביא ביס

עשרה כרישים, שהשד יודע מתי לאחרונה התענגו על סעודה הגונה, חולפים על פני בזה אחר זה, חושפים טורי שיניים משוריות. קצת יותר רחוק מהם, מאחורי מחיצת זכוכית, ננעצים בי, צמאי אקשן, עשרות זוגות עיניים אנושיות.

המצב קשה.

לא צריך להיות ביולוג ימי (וגם לא פסיכולוג חברתי) כדי לנתח את משולש האינטרסים שנוצר כאן. הכרישים, מכונות אכילה מתוחכמות שלא גדלו על קוטג' וגרנולה, עלולים להסתער עלי בכל רגע, לבתר אותי לגזרים ולבלוע באותה הזדמנות גם את המשקולות הקשורות למותני. אם, למזלי, הם יגיעו למסקנה שהיונק הבלתי מזוהה שפלש למים הטריטוריאליים שלהם לא ראוי לתפריט, הם ירמזו לי לעוף להם מהעיניים כמה שיותר מהר ולהפסיק להעמיד אותם במבחן.

האינטרסים שלי קצת שונים. ממש לא מתאים לי לשמש להם ארוחת חינם, מה עוד שאני כאן האורח. גם להסתלק אחרי שתי דקות לא בתוכניות שלי. לא בשביל זה קמתי בחמש בבוקר, ויתרתי על קפה ועליתי על הטיסה הראשונה לאילת.

אבל לצופים בי מעבר לזכוכית לא אכפת אם הגעתי לכאן בטיסה או בנהיגה ברוורס. החבר'ה האלה מריחים דם, והאינטרס שלהם הוא לראות אותו קולח ומעכיר את המים. אין סיכוי שהם יפנו את החלון עד שאחד הכרישים יכרות לי זרוע, יערוף לי ראש או יטחן אותי לקציצות פלנקטון. הם לא קנו כרטיס בשביל לבהות בשושנת ים ולהתוודע לפולחני הרבייה של הפרפרון. בשביל מה זרקו למים את הגלדיאטור הימי המבועת הזה, אם לא כדי שינפח את נשמתו בייסורים בקרב פנים אל פנים עם טורף ימי?

המצב קשה, כבר אמרנו.

אני מפלצת

6:30, שדה דב. המטוס ממריא. מעל חצר הבית שלי בירושלים אני נזכר ששכחתי להזכיר לאשתי איפה קבורה פוליסת ביטוח החיים שלי. 25 שנה, חודש בחודשו, יורדת לי הוראת קבע, ועוד לא ראיתי מזה גרוש. יכול להיות שהגיע הזמן לממש. מעל המצדה אני מהרהר במעשה ההתאבדות האווילי שעליו מחנכים כאן דורות שלמים, אבל שמח לאמץ מנאום אלעזר בן יאיר רפליקה מנצחת שאותה אלחש כנראה באוזנו של העמלץ הראשון שינעץ בי את החותכות שלו: "אסון האדם הוא החיים ולא המוות, אשרי הנופלים בקרב". אם כבר, אז להתאבד בסטייל.

7:20, אילת. כבר מחכים לנו בכניסה. לפני הצלילה בבריכת הכרישים מתבקש סיור מקדים, שבמהלכו מרגיע אותי מנכ"ל פארק המצפה התת ימי, ארז בן-נון, שאני לא המשוגע הראשון ששם את נפשו בכפו. "התמורה יותר ממלאה", הוא מבטיח. "זה השקט שאין דומה לו, ההתחברות למימד אחר, הדופק המואץ. חוויה, מה אני אגיד לך". וכמה פעמים הוא כבר הספיק לשייט איתם? בן-נון מקמט את המצח, חושב קצת, ועונה: "אני עוד לא עשיתי את זה".

גיא אילון, ביולוג ימי ומנהל מחלקת צוללים בפארק, מתרשם פחות מהחששות שלי ומגונן דווקא על האויב: "הם מאוד קנאים לטריטוריה שלהם ומזהים כל פרט זר שנכנס אליה. הדאגה שלנו היא להם. כשאתה יורד למים אתה מפר את האיזון בבריכה ומכניס אותם לסטרס". וואללה, יופי. פתאום אני המפלצת בכל הסיפור הזה.

השלטים ברחבי הפארק מכריזים על מועדי ההאכלה של הכרישים, שחופפים משום מה את שעת השין להשקתי בבריכה הפרטית שלהם. עד אז מכבדים אותנו בן-נון ואילון בכוס קפה ומסיירים איתנו בין התצוגות החיות. בזו החדשה, "עולם האמזונס", פוזל לעברנו אנקונדה שעוד לא קיבל את ארוחת הבוקר שלו. באקווריום סמוך, בתוך סבך המדמה ג'ונגל, מנמנמות צפרדעים ארסיות. והנה כבר דגי הפיראניה, טורפים ידועים לשמצה שמסוגלים להתלכד בלהקה ולחסל פרה שלמה תוך דקות. פרה עוד לא הביאו לסניף האילתי של האמזונס, אבל צבי אליגטור כן, וגם אלה לא נמנים עם הקהיליה הצמחונית. על הלשון שלהם תופח גדיל אדום, שנראה כמו תולעת שמנמנה, פתיון לדגים עם מנת משכל נמוכה.

באקווריום המרכזי בפארק, על 38 מדוריו, אני מוכן לעשות דוקטורט על כל זהרון, קיפודן, אלמוג או ספוג, ובלבד שהמפגש הבלתי נמנע עם מגרסות הבשר האפורות בבריכה הגדולה יידחה עד קץ הימים. "ממה ניזונים העקרבנונים?", אני חוקר את אילון, "וכמה מינים מונה משפחת הנפחנים?". בן-נון עולה על התרמית, מציץ בשעון ושולח אותי לתומר כדי להתאים חליפת צלילה.

אני מאוהב

חנוט בחליפה מבודדת קור, מסכה על פני, משקולות למותני, מיכל אוויר על גבי ותומר המדריך לצדי - אני מתנהל בכבדות לעבר בריכת הכרישים. כאן, מדווח אתר האינטרנט של הפארק, "שוחים מינים מסוימים של כרישי ים סוף, חלקם מסוכנים מאוד, חלקם כלל לא". לך תנחש מי הוא מי. 650 אלף ליטרים של מי ים מוקפים חלונות פנורמיים מחכים לי מעבר לפינה. עכשיו כבר אי אפשר לסגת.

תומר מתרגל אותי בפעם האחרונה בשפת הסימנים של הצוללנים, המשקולות מושכות אותי למטה, כפות הידיים נפרדות מהשלב התחתון של הסולם, אני משחרר לחץ מהאוזניים, והרגליים כבר דורכות על הקרקע. עולם אחר. בשלב הזה לא נראה שיש סיבה לדאגה: האויב עסוק ברונדלים סביב הבריכה בצמוד לחלונות הצפייה המרוחקים. כרישים, הסביר לי אילון בשלב הקפה, חייבים להיות בתנועה מתמדת כדי לנשום.

לריכוך המפגש, עורך לי תומר הכרות עם דג אחר ששוחה כאן. הברנש החביב הזה הוא עטלף ים (טחן נקוד בשמו המדעי), דג סחוס שמבלה בקרקע החולית של שונית האלמוגים העמוקה. אורך פרט בוגר כחמישה מטרים, כולל זנבו, שבקצהו קוצים ארסיים. עמית, זה שמה בישראל של עטלפת הים בפארק המצפה, נורא נחמדה אלי. המגע עם הגוף החמקמק שלה חלבי, פוכי, קצפי. אשה, בקיצור. תומר צייד אותי מבעוד מועד בערימה של צדפות חיות, כך שלעמית הגרגרנית יש סיבה טובה לעצור אצלי מדי פעם.

מי אמר כרישים ולא קיבל? תומר רומז לי לגדוע את הרומן הלוהט עם העטלפה, מסמן לי להתקרב לדבר האמיתי, ומנתק מגע. אני מתקדם עוד כמה מטרים, מרים ראש, ומבחין בהם. בזה אחר זה הם משייטים לי מול העיניים, חותכים את המים בתנועות בטוחות שמשדרות עוצמה. מי כאן בסטרס, הם או אני? מי הולך להביא ביס למי?

זה הרגע ליישר את הדיסוננס ולגייס לעזרתי פיסות סטטיסטיקה שליקטתי באיזה ספר: רק 25 מיני כרישים (מתוך 350) ידועים כתוקפי אדם; יותר אנשים בעולם מתים מעקיצות דבורים מאשר כתוצאה מעימותים עם כרישים; יותר מ-90 אחוז מהאנשים שהותקפו על ידי כרישים שרדו את העימות. הכל טוב ויפה - השאלה היא אם גם הכרישים באילת קראו את הספר הזה.

דפיקות לב? געגועים ליבשה? האמת היא שלא. הפרצופים האנושיים שמעבר לחלון, אלה שבמקרה הטוב מאחלים לי לגמור את היום הזה על אלונקה, לא מאפשרים לי להחצין פחד. אני אראה להם מי כאן הכריש האמיתי. משה, הצלם, מאותת לי לזוז טיפה לעבר האזור המואר, ואני עושה לו ג'סטה ומתקרב עוד חצי מטר למסלול האימה. גם הוא בטח לא יתנגד לטוס חזרה הביתה לבד.

מקסימום 90 ס"מ. זה המרחק שלי מהם. מהטווח הזה אפשר להבחין בהם מודדים אותי, מריחים אותי, חושדים בי, וגם מרשיעים. אמנם אין כאן עמלץ כחול וכריש נמר, שני טורפים נועזים במיוחד, אבל גם לסנפירתן, כריש מים עמוקים מדיירי ים סוף, יצאו מוניטין של דג אגרסיבי. תנועה לא זהירה שלי, ולך תדע מה יתבשל בראש הקרימינלי שלו. תומר מסמן לי להמעיט בתנועה, לשלב ידיים ולא לתת לו קצה של סיבה לחרוג ממסלולו כדי לטפל באורח הלא קרוא.

את שחור הסנפיר, כריש שונית קטן מהסנפירתן, אני מזהה לפי דגי הדבק הצמודים לגחונו כמו טילי שיוט מוכנים לשיגור. הדגים האלה תפסו את הג'וב של החיים שלהם: הם חוסים מתחת לגוף הכריש וניזונים משאריות הטרף שלו. לאן שהוא זז, ירצה או לא , הם איתו. חוץ ממנו יש כאן גם את הגיטרן, שהכי פחות התעניין בי במשך 45 הדקות האלה, מה שמוכיח שבשר אדם זה כנראה לא משהו, לכל היותר חומר גלם ירוד לתעשיית הנקניקים.

עמית, העטלפה הנבגדת, מסתחררת מעלי ודורשת תשומת לב. אבל אסם הצדפות שלי מרוקן, כך שאני לא יכול להשיב לה אהבה. נדמה לי שזה הזמן להישלף מכאן.

זקנת השבט

כבר בעת הטיפוס בסולם בחזרה לקרקע המוצקה, אני מבקש מחילה על הפלישה הגסה לעולמם של דיירי הבריכה. לא יזיקו קצת ענווה ויראת כבוד מול יצורים שלא מסוגלים לבטא רגשות בשפה מובנת לנו. ובכלל, איזה מסכנים הכרישים. לא רק שהאדם סימן אותם כאויבי האנושות, הם גם משמשים מטרה לציידים אכזריים, שקוצצים את סנפיריהם ומשליכים אותם חיים חזרה לים, כדי לענג את אניני החך שמוכנים לשלם גם מאה דולר תמורת מרק סנפירי כריש משובח. באזורים מסוימים בעולם הצטמצמה אוכלוסיית הכרישים ב-90 אחוז כתוצאה מציד ברוטלי.

והצד השני של המטבע? עם כל ההו-הא, בעולם נקטלים מדי שנה בין חמישה ל-15 איש בלבד על ידי כרישים, רבים מהם גולשים. הכריש תוקף אותם כי הוא מדמה את גחון הגלשן ללהקת דגים או לכלב ים.

אז אחוז רגשי חמלה אני עושה את דרכי לעבר בריכת הצבים וחתולי הים. התמונה מרשימה: צלליות כהות, ענקיות, חותרות במים ומגמדות את ממדי הגוף האנושי.

משטח חול מוגבה משמש לנקבות הצב הקרני כאזור הטלה בקיץ. הצביבונים הבוקעים מהביצים גדלים בבריכות נפרדות עד לשילוחם לחופשי בים סוף בהגיעם לגיל שאפשר להתחיל. חנה, צבה ירוקה שנלכדה ברשת דייגים בסיני לפני 20 שנה וניצלה ברגע האחרון, היא זקנת השבט - בת 80.

בטיסה הביתה, מעל חצר הבית שלי, היה נדמה לי שאני רואה את אשתי תולה כביסה. רציתי לקום ולצעוק לה שאין צורך לחפש את הפוליסה, אבל משה הצלם השתיק אותי באיום: "חכה חכה שאני אספר לה איך התמזמזת עם עטלפה".

איפה וכמה

חוץ מכרישים, צבים, חתולי ים, אקווריום, מוזיאון וביתן האמזונס, פארק המצפה התת ימי מציע שלוש אטרקציות למשפחה: המצפה התת ימי (ירידה במגדל אל מתחת למים לצפייה מקרוב בשונית ובחיים סביבה), ה'אושינריום' (פעלול מכני המדמה צוללת), ו'הצוללת הצהובה' - מסע במעמקים לאורך השונית במפרץ אילת. הפארק ממוקם שבעה ק"מ דרומית לעיר אילת.

שעות פתיחה: בימי חול, 17:00-8:30 (בחורף עד 16:30) לכל אורך השנה. בשישי וערבי חג עד 16:30. בימים א'-ה' מוצע מבצע לרוכשים כרטיסים בבתי המלון: ארוחה חינם במסעדת הפארק, או שיט חינם.

טלפון: 6364200-08.