הכריסמס של ההודים

בום! בום! בום! מי מפציץ פה? איפה מתפוצצים? מה קורה? 6:00 בבוקר. הרעש מקפיץ אותי מן המזרון, אני רועדת כולי, אני מזיעה, אני רצה ברחבי הדירה, מחפשת את הנזק, מריחה אבק שריפה, הדירה מלאה עשן, אני פותחת את הדלת של המרפסת לתת לאוויר להיכנס ומדדה החוצה, מתקשה להבין מה קורה. בום! בום! בום! הבומים עולים מכל מקום, בבודדת, בצרורות, חזקים יותר, פחות, קרובים, רחוקים, עשן עולה מן הרחוב שמתחתי, אני מזהה את בעלת הבית שלי רוקדת ברחוב, נהי אושר שפוך על פניה, אקדח קפצונים בידיה. Happy Deeavali"" היא צועקת, מנפנפת באקדח לעברי "Happy Deeavali".

הדיאוואלי. זה רק הדיאוואלי, זה לא אוטובוס, זה לא קניון. זה לא שקית חומה שנשכחה בפארק. זה רק הדיאוואלי, אחד החגים האהובים ביותר על ההודים, ויש להם מיליון חגים לבחור מתוכם. "זה הכריסמס שלהם" מסבירה לי א', מערבית שחיה בהודו שבע שנים, "חג דתי-משפחתי במקור שעם הזמן, בייחוד בשנים האחרונות, אימץ לעצמו סממנים של פסטיבל כריסמסי, האורות, הקניות, הזיקוקים".

מקורו של הדיאוואלי במיתולוגיה, סיפורו של ראמה המלך האידיאלי וסיטא רעייתו האידיאלית. תקציר העלילה מוצא את הגיבורים אמנם בגלות, אבל מאושרים. עד שהשד הרשע ראוונה חוטף את סיטא. ראמה ועוזריו - צבא הקופים בראשות הנומן המשרת הנאמן - מחפשים אחריה בכל העולם, הם נשבעים לא לשקוט עד שימצאו אותה. הנומן מאתר את סיטא בסרי לנקה ומספר לראמה. ראמה יוצא אל האי, אחרי תלאות רבות ומאבקים רבים עוד יותר - הורג את השד.

בדרך אל האיחוד המצופה עם סיטא ראמה עובר עוד משבר אמון קטן. הוא מאשים את אשתו בחוסר נאמנות, הרי מזה שנים היא מתגוררת באי עם שד מושחת. סיטא המומה. כדי להוכיח את חפותה היא מזנקת אל המדורה. רק אחרי ששרדה את מבחן האש מסכים ראמה לאסוף אותה בזרועותיו, והם שבים אל היבשת. הדיאוואלי נחוג לציין את חזרתם.

כמו בעזה כשלשרון נשרף הפיוז

הבומים נמשכו כל היום. בצהרים פגשתי את חברי א' וס'. "עכשיו את יודעת איך יאסר הרגיש בלבנון" מברך אותי ס', בריטי וחבר. "אני לא יכולה לעמוד בזה. אני מתמוטטת. מחר אני אשתגע" מחרה אחריו זוגתו היקרה א', כמוני בוגרת הבומים של תל אביב. "אבל למה הם עושים את זה? רק תסבירו לי למה?" "כי הם אוהבים את זה" מנסה ס', "הבומים זה האושר שלהם" מספקת א' הראשונה הסבר הגיוני.

אין לי אלה להסכים. אכן, הבומים משמחים אותם. רואים. כמה שיותר חזק ככה הם יותר עולזים. כמו בצופרים של הרכבים. או המוסיקה שבוקעת מן המקדשים. או עוצמת הרדיו באוטובוס המקומי. רעש, ועוד בהפתעה, זה עניין מצהיל עבורם.

ביום החג, שעה 5:50, התותחים רעמו, ההפגזה התחילה. אין שניה בלי פיצוץ. כמו בלונדון בימי הבליץ, אני חושבת, או בעזה כל פעם שלשרון נשרף הפיוז. הרחוב מכוסה קפצונים ועטיפות של מתפוצצים. בעלי הבית שלי בחוץ, הגבר מסדר מעגל של מתפוצצים קטנים (שפורפרות באורך חמישה ס"מ עם תחתית עליה הם עומדים, ופתיל בצד השני). מדליק זיקוק חנוכה ובעזרתו מדליק את הפתילים. שורה של בומים! אשתו קופצת באוויר, מוחאת כפיים. השכנים לידם עובדים עם מתפוצצים גדולים יותר, אבל אחד אחד. פעם הגבר מדליק, פעם האשה. ליד חניית הפרות צעיר מציב מתפוצצים בין שתי פרות. הוא מסמן לכולם להתרחק ומצית את הפתיל. בום! אני רואה את גוף הפרה מזדעזע. הילדים מאושרים.

בצא'י שופ תלו מחרוזת של אורות צבעוניים שמהבהבים כל היום. בין בום! לבום! וסנוור בעיניים אני מעיפה מבט בעיתון. ממנו אני למדה שכל שנה נהרגים כ-200 איש ממשחקי האש של הדיאוואלי. שרק בחודש האחרון פרצו שרפות בארבעה מפעלים לייצור המשחקים האלה, בכולם זה הסתיים עם הרוגים. מישהו עושה מיליונים מאהבת ההודים למתפוצצים. מיליונים.

עד הצהרים נגמרו לי השאלות, התהיות והמחשבות, ביחד עם מערכת העצבים. ההכרה מעורפלת, הגוף מותש, השמיעה נחלשה. בום! בום! בום! קטן עלי, כאילו שעוד בום! ישנה משהו, בואו, תעיפו איזה זיקוק מהסלון שלי, תראו אם מזיז לי. ברחוב בנים עם זיקוקים ביד, בנות רוקדות, זיקוק בכל יד, משפחות עומדות צפופות מסתכלות לשמים, לזיקוק שלהן. כל המסעדות סגורות והכל חשוך ומואר בו זמנית. אני חוזרת הביתה ועולה לגג, ומסתכלת 360 מעלות סביבי. את השמים מפלחים זרנוקי כתום וירוק וצהוב ואדום. זה כל כך יפה שאני מבטיחה לעצמי מחר לא להתעצבן מהבומים! להתייחס אליהם בסלחנות ובאהבה.

כי כן, במכולת פגשתי את ש', ידיד הודי, שסיפר לי, כולו זורח, שהבומים רק יימשכו, מחר הרי ראש השנה הטמילי (ראש השנה של טאמיל נדו) ולרגל זה כולם יחגגו בצורה האהובה עליהם: הרעשה כבדה.

Happy Deeavali