לכל אחד יש. ארבעה סיפורי דרבי

הלילה לפני הדרבי הראשון של עונת 99-00 היה קר וגשום, אך בבוקר שלמחרת הפציעה שמש סתווית נהדרת. וראוי שכך היה, כי אותו בוקר התחיל את יומי האחרון כחייל בצבא ההגנה. כבר בשעות אחרי הצהריים המוקדמות, אחרי שעות של הזדכויות, השלמות ציוד, וראיונות סיכום ('איחלתי לחייל בהצלחה') כאלו ואחרים, צפצפתי לש.ג ויצאתי, שלא על מנת לחזור. ליד צומת ירוחם עצרתי לדמות ירוקה ומכורבלת עם תג יחידה על הכתף, שעמדה בטרמפיאדה. הדמות הזאת הייתה סיגל.

כשזה שם, זה שם. אתה מרגיש את זה מיד. לא נשאר מקום לספקות ותהיות מיותרות. לא ידעתי את זה עד אז, הייתי בטוח שדברים כאלו שייכים רק לסרטים הוליוודים מתקתקים, אבל באותו יום הבנתי. ב'סקודה' מודל 91 שלי, שחצתה את באר שבע ואת קריית גת בדרכה צפונה, עם הקיטבג של הבקו"ם במושב האחורי, הצעיף האדום על הדש-בורד וסיגל במושב שלידי, זה היה.

בפקקים של צומת בני דרום כבר היה לי ברור שאסור לי לתת לה לצאת מהחיים שלי סתם כך. התחלתי לנסח משפטים בראש, וכל אחד מהם נשמע לי מטופש יותר מהשני. "לאן אמרת לי בהתחלה שאתה נוסע?", היא נכנסה לתוך המחשבות שלי. "בלומפילד. זה מגרש כדורגל. יש היום דרבי", עניתי. "באמת?", השיבה. "אף פעם לא הייתי בכדורגל".

ניסיתי לגרש את המחשבה המטופשת שזימזמה בראשי, אבל לפני שהספקתי שמעתי אותה מהדהדת בקול רם בחלל האוטו, במשהו שנשמע בערך כמו קולי שלי. "אולי את רוצה לבוא? המשחק מתחיל עוד שעה וחצי, ונראה לי שאפשר עוד לקנות כרטיסים".

'חתיכת אידיוט' אמרתי לעצמי, 'איזה מפגר היא חושבת שאתה עכשיו'. אבל לפני שהצלחתי להטיח בפני את שאר הקללות העסיסיות שחיכו בתור, שמעתי אותה מחייכת אלי. "כן, למה לא. דווקא יכול להיות נחמד". החיוך המטופש לא ירד לי מהפנים עד קיבוץ גלויות.

בכניסה לשער חמש נפגשנו עם אדר, ידידי ורעי למשחקים של הפועל, שהופתע מעט מהתגבור הבלתי צפוי. קניתי לה כרטיס מספסר במאתיים שקל (אמרתי לה שזה עלה חמישים), ונכנסו לאצטדיון. בכניסה, בגלל הדוחק, החזקנו ידיים.

עם כל הכבוד לביצועי השחקנים על הדשא, החלק המרגש ביותר בכדורגל הוא המראה של קהל האוהדים הצבעוני באצטדיון מלא, לפני שריקת הפתיחה. אם יש משהו יותר מרגש מהחוויה הזאת, יודע כל אב חובב כדורגל, זה להעניק אותה למישהו אחר, בפעם הראשונה. וכך עמדתי, מאחורי שערו של שביט אלימלך, והייתי מאושר. רונן חרזי, רומנטיקן ידוע, העלה את הפועל ליתרון מוקדם. בתוך המולת החיבוקים והקפיצות, נשבע לכם שלא תכננתי את זה, השפתיים שלי ושל סיגל נפגשו.

הייתי שמח לספר לכם שהבסנו את מכבי בדרבי הזה, ולהפליג בתיאורי חגיגות הניצחון בשדרות ירושלים, אבל האמת, לצערי, הייתה מעט אחרת. ודז'ינסקי השווה כמה דקות לאחר מכן, ובונקר צהוב השאיר את התוצאה 1:1 עד הסיום.

הייתי שמח לספר לכם שאני וסיגל עברנו לגור יחד במקביל לזכייה בדאבל, שהתחתנו אחרי הניצחון בפארמה ושאנחנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל האמת, לצערי, הייתה מעט אחרת.

יותר משלוש שנים עברו מאז, והלב כבר הספיק להישבר ולהתאחות מספר פעמים, גם בגלל בחורות וגם בגלל הבחורים באדום. אני שמח גם לומר שהתבגרתי קצת, ושאני כבר לא מאמין שתוצאות המשחקים של הפועל מנבאות באופן ישיר את חיי האהבה שלי, אבל הדרבי ההוא יישאר כנראה המשמעותי ביותר בחיי.

לא מזמן פגשתי אותה במקרה ברחוב, חבוקה בזרועותיו של אריק, מישהו שאני מכיר מהלימודים. לא היה אכפת לי להגיד, בשביל שהסיפור יהיה יפה יותר, שהוא אוהד מכבי, אבל האמת היא שסתם לא אכפת לו מכדורגל.

הזמן: 1983. המקום: קיבוץ הזורע. באותה שנה התחילו לחלק לבתי החברים טלוויזיות צבעוניות - אטרקציה חלומית (שלא לומר פנטזיה שהתגשמה) במושגים של אותם ימים. אנחנו, ילדי קבוצת "הדס", נאלצנו לפי שעה להמשיך ולפנטז על צבעים של ממש מכיוון שבתי-הילדים קיבלו אחרונים את הטלוויזיות החדשות. ומה עושים הילדים שרוצים לראות את גמר גביע המדינה בשידור ישיר, בצבע, עם הגדולים? הולכים ל'מועדון', שם מותקנת טלוויזיה על עגלה מוגבהת, חולשת על חמש שורות של כיסאות מסודרים (מי שרוצה יכול להביא קפה מ'מועדון לחבר' הסמוך, אבל מי שתה קפה בגיל 9?), מוכנה ומזומנה לכל דיכפין.

וכך עשינו אני וכמה מחבריי. למרות שמבחינה אישית עדיין לא הייתה לי את 'הקבוצה שלי', כבר במהלך אותה עונה תפסה את תשומת ליבי הפועל תל אביב, אשר ברבע הגמר ניצחה את בית"ר ירושלים 0:2 משערים מעוררי מחלוקת (תמיד אהבנו להרגיז) וגרמה לאוהדים בצהוב-שחור להדליק את יציעי בלומפילד. בליגה, אגב, הייתה רק קבוצה אחת - מכבי נתניה (מצטער, לא היה בינינו חיבור).

בגמר מול מכבי תל אביב הפועל עלתה ל-0:2 על היריבה בצהוב-כחול ולא יכולתי שלא להתרשם ממשחק ההקרבה חסר הפשרות של האדומים (אם אף אחד לא היה עוצר את אקהויז הוא היה עושה גליצ'ים גם על האוהדים בטריבונות; את הגאוניות של סיני הכרתי עוד לפני כן וכאשר שנה מאוחר יותר, קיבלתי במתנה ליומולדת 10 תמונה שלו עם הקדשה אישית, נדרשו עשר דקות לשכנע אותי שאכן האליל בכבודו ובעצמו כתב את הדברים).

אחר כך מכבי השוותה איכשהו ל-2:2 ואז הגיע גילי לנדאו, הרבה לפני מראדונה, והראה למשה מרכוס שיש כל מיני דרכים לשלוח כדור לרשת (עם היד, למשל). שער הניצחון של הפועל מצא אותי (יחד עם עוד כעשרים אנשים ב'מועדון') צורח משמחה, הלום אושר ומתקשה למחוק את החיוך מהפנים.

אחרי הנפת הגביע וסיום השידור הלכנו לשחק כדורגל, לפנות ערב כל אחד הלך לבית הוריו (קיבוץ, זוכרים?) ורק למחרת, בבוקר, כשראיתי את עיתוני הספורט ונזכרתי בגמר, הבנתי: קבוצה שכבר הובילה, חטפה שוויון, ניצחה בסופו של דבר, עשתה את זה בכל כך הרבה חן (כן, העובדה שהשער של גילי לא היה ממש חוקי עשתה את כל העסק למתוק כל כך - כבר אז) והצליחה לסחוט ממני תחושות שעד אז לא הכרתי - היא הקבוצה שלי.

לאחר שבוע חורפי במיוחד הואילה השמש בטובה לצאת לקראת המחזור שביעי. מכבי ת"א הייתה בתחתית הטבלה, כמיטב המסורת בשנים הרעות שלפני כן. דורון, הפרטנר הקבוע שלי למשחקים, צילצל אליי בשבת בבוקר ושאל אם גם לי כואבת הבטן. "היום אנחנו הולכים לנצח", הוא אומר. "תגיד, אתה נורמלי?", אני שואל. "כבר שש שנים האדומים משפילים אותנו ודווקא היום, עם מאמן הנוער של הפועל פתח תקווה, שפותח בהרכב עם עמית לוי, אתה רוצה לנצח?".

כשהגענו למשחק בשעת צהריים מוקדמת כבר ישבו בבלומפילד כ-20 אלף צופים, על בטון קפוא ורטוב (פרצלינה עדיין לא התקין כסאות) וציפו לקונצרט אדום שיסמן לצהובים עונה 14 ברציפות ללא תואר. גרנט הצעיר הלך על הפתעה טקטית: אלי דריקס סופסל ( למרות שהיה המאמץ הרשמי של הקבוצה, עם מועדון הריקודים שהיה בבעלותו - "הפלדיום" האגדי), ובמקומו עלה בהרכב עמית לוי, שחקן בן 20 ששמר אישית את משה סיני, הכוכב האדום האולטימטיבי.

במבט לאחור של שבע שנים מתסכלות, ההרכב של מכבי היה אז אולטימטיבי: אוברוב, פולוקארוב, שלח, הילל ואבי כהן הירושלמי, היוו הגנת ברזל בלתי חדירה. הקשרים האחוריים היו ניר קלינגר, נועם שוהם ועמית לוי. בהתקפה שיחקו הצמד נימני, זוהר, ומאיר מליקה.

במשחק עצמו הספקנו עד הדקה ה-39 לגמור 3 בייגלה בחמישה שקלים ושש טרופיות במחיר זהה, והקבוצה שלנו עדיין נראתה כמו 13 השנים שקדמו למשחק. גל הרשליקוביץ', בשער עצמי בלתי נשכח, פתח את מסכת השערים שהסתיימה ברביעייה לרשת האדומה. סיני בקושי נגע בכדור, עמית לוי הוכתר לגיבור היום, ומי בכלל העז לחלום שבאותו יום החל רצף של שבע שנים ללא הפסד בדרבי, כולל שלוש אליפויות ושני גביעים.

בחזרה להיום. נכון שבשנתיים האחרונות זכתה מכבי בגביע ונזכרה איזה טעם יש לתואר, אבל עם כל הכבוד, הגיע הזמן להיזכר גם איך עושים הקפת אליפות. הליגה עוד ארוכה ומפותלת, אבל מבט קצר לספסל מגלה שם את קלינגר; אותו פייטר שנלחם לפני עשר שנים על המגרש ואולי יכניס את הטירוף גם בשחקנים של היום. והנה - גם אובארוב שם, כמו אבא גדול ששומר על הילדים. את משבצת הצעירים לא חסר מי שימלא (וד"ש לעמית לוי) והלב הרחב של טל בנין הוא נכס בפני עצמו. הגיע הזמן להתחיל את שבע השנים הטובות.