נקרא להם גברים עם רצון טוב
למה אנחנו לא אוהבות גברים מסביבנו בזמן שאנחנו מבשלות? כי הם מתנהגים כמו מציצנים כפייתיים. אנה וגנר בשיחה עם העורכת על דברים (וגברים) שלא מסתדרים עם המטבח
העורכת מנסה לשוות לפניה סבר של חומרה סמכותית, אבל זה לא מסתייע. פיות אמיתיות שכמוה פשוט לא מסוגלות לנזוף בזולת באופן אפקטיבי, הגם שמגיעה לי נזיפה. אני יושבת במשרדה עם הרגליים על השולחן ומשגרת איום לחלל. "לא כותבת כלום לחנוכה. מה תעשי לי?", אני מתריסה, והיא מצידה מבטיחה למצוא סיר ענק ולשלוק אותי ברותחין, אבל האור הטוב שבעיניה יפה מכל נס חג אורים שהוא, והיא לא משכנעת. וכך מוסרת מייד כל משמעות מציאותית מן האיום שלי: איך, איך אני יכולה לעמוד בפני החיוך של העורכת? הלא גם לי מצפון, אחריות ורגש, אם כי הללו נוטים להתגמד קצת בשבוע של הצרבת הלאומית, של אדי השומן הצמחי הנישאים מכל מרחשת, של תפוחי האדמה המגוררים עד צאת נשמתם המתחמצנת, של הררי הקמח והריבה האדומה הכלל-צה"לית המגעילה שאנו אוכלים. שונאת לטגן את החג הזה.
ועוד יותר מזה אני שונאת לעמוד ליד קלחת רותחת ומבעבעת משמן כשבסלון שלי יושבים חברים מורעבים ומפזמים מעוזצור, ואחד או שניים מהם מגיחים למטבח ונעמדים בדיוק מאחורי, נושפים בעורפי, רק כדי לחזות בפלא. אני לא יודעת איזה רצפטור במוחם של גברים אחראי לתופעה המשונה הזאת: רבים מהם – רבים מדי, צריך לומר, מתנהגים במטבח כמציצנים כפייתיים, ולא מבינים שטיגון בשמן עמוק אינו עילה לפעילות חברתית אנרגטית.
וגרוע מזה – המאוהבים. אין, אין דבר ששנוא עלי יותר מאשר גבר מאוהב, אפילו אם הוא מאוהב בי ואני נענית לחיזוריו, שמגיע למטבח ומחבק אותי מאחור בחיבה גדולה מאד בדיוק כשאני גוהרת על קציצות, או לביבות, או באג'י הודי, או כל דבר שמתחיל בגירור ועבודת ידיים, ממשיך בשאון גדול של שומן צמחי עם בועות וסכנת השפרצה רצינית ונגמר בצלחת מרופדת בנייר סופג. ובקרבוסילן, רני'ז וטאמס.
"אולי הם עושים את זה בגלל זכרון ילדות מנחם, כאילו חזרו לחבק את אמא שלהם", מציעה העורכת. תמיד היא מוצאת דרכי מילוט שמציגות את הזולת באור נאה יותר. כשתהייה גדולה, העורכת תהייה קדושה של ממש.
אני רוטנת: "שיחזרו לחבק אותה, ושאני אטגן לבד ובשקט, או בכלל לא".
היא מפייסת. יש לה טכניקה מעניינת להסיט את השיחה לנושא נוח יותר כשנתקעים בהתעקשויות. "אז אולי תעשי רשימה של דברים, או גברים, שלא מסתדרים לך עם המטבח – ובסוף גם תמצאי את האחד והיחיד האידאלי, וגם תטגני משהו ממש קטן?"
- "לא רוצה".
- "אנה? תתבגרי. עכשיו."
אז אלה שמחבקים כשאני מטגנת, כבר אמרתי. האמת היא שיש גרועים מהם. למשל, אלה שתוחבים פרצוף מיואש למקרר מלא כל טוב ושואלים, "מה יש לאכול?", ואז אני צריכה להתחיל לדקלם. "יש קציצות כרישה ויש במיה עם פלפלים אדומים ובשר כבש ויש טארט קישואים עם פטה ונענע וצנוברים", אני אומרת, או משהו בדומה לזה, ואז מגיעה התגובה, מלווה בהבעה של מה-אני-צריך-את-כל-זה:
- "אפשר חביתה?"
- "בטח שאפשר, מותק. עם עשבי תיבול?"
- "אפשר עם ביצים?"
ויש גם אחרים. כלומר, היו. זה שטלפן מן הסופר ואמר שאין ברוקולי, והתעקש שברוקולי זה מקלות דקים וירוקים עם שפיץ בסוף. זה שדווקא מצא ברוקולי והביא חמישה קילו, שיהיה. על זה שלא הבין מדוע אני מבקשת שדווקא הוא יילך לסופר, כי אם אני מבשלת זה כולל קניות, לא – על האיש הזה ויתרתי בלי צער כבר בנעורי המוקדמים, אבל אני יודעת היטב שיש לו המון המון כפילים, והם לא מבינים מדוע דווקא הם צריכים לעשות משהו. הרי אפשר להזמין פיצה, לא?
זה שלא בדיוק לימדו אותו לשטוף כלים, והוא כבר בן שלושים. זה שהיה מוציא לי פיסות מזון לא מוכנות מסיר מבעבע ומדבר אל המזלג ואומר, "מתי זה יהיה טעים". זה שדווקא חשב שהכל טעים, ולפיכך כשהגיעו אורחים הם היו מוצאים שדה קרב מפורר במקום שבו היה פאי התפוחים שלי.
אני לא יודעת אם היה או לא היה לי מזל באהבה. מה שברור הוא, שלא נתקלתי ביותר מדי גברים שאיתם אפשר לנהל יחסים של כוראוגרפיה נינוחה ותבונית במטבח. ולידיעת אחיותי הפמיניסטיות: אין בכך כל נסיון ליצור הכללה בדבר המין הגברי באשר הוא. הלא יש גם אחרים.
נקרא להם גברים עם רצון טוב: זה שנורא רוצה שאני אלמד אותו לבשל, אבל מתלונן שמסובך לו מדי, ובסך הכל מדובר על אוכל. זה שרשם כמה וכמה מתכונים לארוחה מתוכננת עם הוריו, בביתו-שלו, וברגע האחרון זעק לעזרה כי התברר שלכתוב הוא יודע, אבל לחתוך תפוז, ממש לא. נו, אתם חושבים שלא עליתי על מונית ולא התגייסתי למשימה? בטח שהתגייסתי.
ועוד שניים אחרונים, מזן הרוצים-לעזור. זה שביקש שאטיל עליו כל משימה בחג חנוכה האחרון, אבל כשפגש את הפומפיה שלי ליד שלושה קילו תפוחי אדמה, אמר – אולי בעצם את תגרדי אותם ואני אטגן, ועד היום הוא לא מבין מדוע סירבתי. עשרים אנשים בסלון וטירון מטבח, שלא לומר בתול-בישול אמיתי, חושב שהוא יכול לעשות לטקעס? נו באמת. ואחרון ודי, והוא דווקא כל כך חביב בעצם: "תשמעי, יש לי רעיון. אולי במקום זה נלך לנגב משהו?"
אנחנו לא נלך. אני אמשיך לפנטז על הגבר האידאלי במטבח. קוראים לו ישראל אהרוני. אני מתה על הצמה שלו, אבל עוד יותר מזה – על הנעימות העצומה של חווית הבישול בצוותא. ועוד יותר – על הנכונות להסביר בנחת כל דבר לטירונים ולגמלונים מתוך אהבה לאוכל ולבני אדם ולחיבורים שביניהם, ובלי מגע כלשהו של ביקורתיות מחד ושל אגו שברירי מאידך. וכן, הוא גם עושה לביבות מצויינות בלי להתלונן בכלל. ואני מניחה שבניגוד לי, בכלל לא אכפת לו אם מחבקים אותו כשהוא מטגן.
לא אגנוב מתכון שלו השבוע. ברשותכם, ניקח את החנוכה למחוזות אחרים. אם לב העניין הוא שמן ודבר פריך ומטוגן, איפה בדיוק כתוב שצריך להסתפק בתפוחי אדמה, או בלביבות הבטטה המיתולוגיות של אורנה ואלה? נעשה טיול קטן להודו ונחזור עם שדרוגים: פקורה ו - אלו טיקי. או בעברית: לביבות. ואפילו מתפוחי אדמה. לבקשת העורכת, שאי אפשר לעמוד בפניה.
פאקורה
בעיקרון, זו לביבה מקמח חומוס, תבלינים וירקות. אפשר כרובית, תפוחי אדמה, אפונה, בצל, גזר או כל שילוב של אלה שמוצא חן בעיניכם. מה שמייחד אותה הוא התיבול.
קניות:
1/2 1 כוסות קמח חומוס
1/2 כפית אבקת צ'ילי, או פפריקה חריפה, או 1/4 כפית טבסקו
2 תפוחי אדמה חתוכים לפרוסות דקיקות וחצויים, או מגוררים גס מאד
1 בצל חתוך לטבעות דקיקות
4 כפות כוסברה קצוצה
כפית כורכום
מלח
שמן לטיגון עמוק
וכך נעשה, תוך כדי המהום מזמורים שאנטיים לגמרי:
בקערה, מערבבים את קמח החומוס עם הירקות והמלח, ומניחים לתפוחי האדמה והבצל להגיר זיעה אל תוך הקמח, בערך 10 דקות. מוסיפים מעט מים – כף אחרי כף – ומערבבים היטב, עד שנוצרת עיסה מוצקה יותר מן החומוס הכי מוצק שראיתם בחיים. מוסיפים כוסברה ואת יתר התבלינים.
מחממים שמן לטיגון עמוק, מקפידים שלא להעמיד לידו טירוני מטבח, בידיים רטובות יוצרים לביבות עגלגלות ומחליקים בזהירות לשמן, מקפידים למלא את המחבת בפאקורות כדי שלא ישפריץ, מטגנים צד אחד עד שיזהיב היטב, הופכים במרית מחוררת ומטגנים צד שני. מספיגים. מגישים עם מיני צ'אטני נאים שבדיוק אין בבית, אבל הכי טעים, ולא לגמרי הודי – עם יוגורט קר שלתוכו קצצתם עלי נענע טריים.
אלו טיקי – או בעברית, לטקעס קצת אחרות
קניות:
8 תפוחי אדמה גדולים ויפים, מבושלים עם מעט מלח ומעוכים למחית אחידה
1 פלפל ירוק חריף טרי לגמרי, מגורען וחתוך לפיסות דקיקות. תחתכו עם כפפות חד פעמיות, בבקשה – או לפחות, אנא הימנעו משפשוף העיניים, או אברים מוצנעים, אחרי הטיפול בפלפל.
1 כפית ג'ינג'ר טרי מגורר דק
1/2 כוס עלי כוסברה קצוצים
1 כפית הל טחון
1 כפית כמון
2 ביצים
50 גרם קמח חומוס, ובהעדרו – קמח לבן רגיל
כפית פפריקה מתוקה (ההודים גורסים חריפה, אבל הם מגזימים)
מלח לפי הטעם
שמן לטיגון במחבת
הכי פשוט בעולם:
מערבבים את הכל. נותנים לטעמים להתיידד זה עם זה במשך 10 דקות. מלבבים. מטגנים. סופגים. אוכלים. אוכלים עוד אחת, ואחת קטנטנה אחרונה גם.
"מה יש לאכול?"
מומלצים
