השחקן ה-12. על איציק זוהר

היה משהו משונה בניצחון של בית"ר ירושלים על החבורה התמהונית שנקראת מ.ס אשדוד. נכון, המנורה הליכודניקית בעצם מסמלת באופן הכי מגוחך את המנטליות הישראלית - אותה חיה שכולם יודעים שהיא קיימת, אבל לא מסוגלים להגיד איך היא נראית, כמו חד קרן. אחרי נצחונות היא נכנסת למין אופוריה פסיכוטית; אחרי הפסדים היא צונחת לתהומות של דיכאון קליני ומנטרות קלישאתיות כמו: "אין ספק, המערכת בלחץ".
ובכל זאת, היה משהו משונה. פתאום בית"ר נראתה כמו קבוצה, לא כמו חולת סכיזופרניה ביום טוב שלה. פתאום הגיחו להרכב כמה שחקני בית (אלו שאמרו שאינם קיימים), פתאום יכולתם לראות שחקנים נלחמים, אוכלים פיסות של דשא. חיפשתי את המפתח, את התשובה, את התובנה, ואז ראיתי אותה על הספסל בגודל טבעי של טלוויזיה: איציק זוהר. הוא אמנם פצוע, אבל פתאום זה הבזיק במוחי: הוא השחקן ה- 12.
אם בית"ר רוצה לרוץ קדימה, היא חייבת להתחיל לדחוף לזוהר גזרים לפה ולהפוך אותו לשפן שלה. כל עוד הוא עולה בהרכב היא תמשיך לסבול מקריזות, וכל פעם תעלה עם אישיות אחרת למגרש. ככה היא יכולה לשחק עם חלוץ מטרה אחד, אנדז'יי קוביקה, וחמישה קשרים, ששלושה מהם (טלסניקוב, ששון ודרעי), נחשבים אמנם לאפורים כמו גושי בטון, אבל יודעים לתמוך בהתקפה כשצריך. כשהמשחק נרדם מעט זוהר נכנס, הצית בו קצת אש, הבקיע שער והודה לישתבח שמו. אחר כך אמרו שהוא סובל עדיין מפציעה. אולי זה נכון.
איציק זוהר הוא פרדוקס. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהתרומה שלו, שניתן לראותה במיוחד בנתונים הסטטיסטיים המתארים את כמות הבישולים, ההבקעות, הבעיטות למסגרת וכו'. מבחינה סטטיסטית, לא יהיה כוכב גדול ממנו בכל קבוצה אליה הוא יגיע. ובכל זאת, כשעוזבים את המספרים ומביטים על הנעשה במגרש, רואים בדיוק את הבעייתיות. זוהר פשוט לא רץ. רוב הזמן הוא עומד עם ידיים על המותניים, מצלם את המגרש ומתעצבן על שחקנים שלא מוסרים לו בדיוק לרגל. לעיתים, כשאיזו מסירה לא מגיעה לכתובת, נדמה לך שהוא מראה איכפתיות יתר, רק כדי שיהיה לו תירוץ טלוויזיוני למה הוא לא חזר להגנה וסגר את השחקן שלו.
לכן, כשזוהר יחד עם קוביקה על המגרש, בית"ר מפסידה שני שחקנים שמשתתפים במשחק ההגנה שלה, וזה לוקסוס שמערכת לחוצה כמו בית"ר לא ממש יכולה להרשות לעצמה. נכון שלפעמים זה עובד ומבעיר את טדי, וכדורי העונשין שלו הם פשוט אמנות, אבל זה הגורם הראשוני לחוסר היציבות של הקבוצה, ויש תחושה שאלי כהן יודע את זה והוא מתבשל מבפנים כמו עוף בטריאקי.
איציק זוהר הוא לא שחקן שמאמן בא בוקר אחד ואומר לו שהוא משוחרר מהקבוצה. אלי כהן, שכבר סבל בעבר מכוכבים עם אגו של ראשי ממשלה (עיין ערך בניון) ממש לא בנוי עכשיו לאיזה סכסוך מתוקשר. הוא יודע שהוא לא יכול להושיב את זוהר על הספסל. גם כשהוא מחליף אותו לקראת סוף המשחק לזוהר יש טענות. אולי זה לא מקצועי ולא ספורטיבי ובאירופה זה לא קורה וכו', אבל אלו הן העובדות. אם לקחת את איציק זוהר לקבוצה שלך, אתה לא יכול להפוך אותו לשחקן ספסל. הוא לא ראובן עטר שיתבשל שנתיים במכבי חיפה ויתפוצץ אחר כך בקופסה.
וזה לא שזוהר לא יתרום לבית"ר, הוא יבקיע גולים, במו רגליו הוא יביא נקודות, אבל הוא תמיד יעכב את הקבוצה. כשלא ילך לה – הוא לא יוכל להנהיג אותה. זו הבעיה שלו כדמות דומיננטית. הוא טוב רק כשהולך לקבוצה. אם בית"ר תחליט עכשיו לשחרר אותו (מה שלפי דעתי היא צריכה לעשות) זה ישנה את סדר היום הציבורי של הספורט, ויזכיר את ימי גוטמן הטראומתיים, בהם שחקנים (עיין ערך האווירון) שמעו שהם משוחררים ככה סתם ביום בהיר, ועוד מהדובר ולא מהמאמן.
אז מה עושים? ממשיכים להיות סכיזופרנים. ואגב, מי ששואל לאן לעזאזל איציק זוהר יכול ללכת, כי הוא כבר לא צעיר וכו', אז יש קבוצה שבמצבה בדיוק מתאימה לו: מ.ס אשדוד, שנמצאת במצב דומה לו נמצאה מכבי נתניה לפני שהוא הגיע אליה. עם הסטטיסטיקה שהוא יביא איתו, אשדוד תנסוק מעבר לקו האדום. הבעיה שאם הוא יעבור לאשדוד הוא כנראה יצטרך אישור של חיים רביבו.