החיים בלי אבא / רוסו על רובי שפירא

שנה חלפה ואני עדיין מתקשה להאמין שרובי איננו. כל כך הרבה דברים טובים קרו לי בשנה האחרונה, כל כך הרבה דברים שרציתי לספר לו, אבל נשיא לב אדום איננו.
כשסיפרו לי באותו יום שישי הארור על מותו סירבתי להאמין, קיוויתי שעובדים עלי. הרי פה בישראל צוחקים על הכל ועושים צחוק מכל דבר, אבל מהר מאד הבנתי שהפעם כולם רציניים ורובי, ששידר כל השנים כל כך הרבה כוח אמונה, לא הצליח להחזיק מעמד ונשבר.
שלוש עונות נפלאות שירתתי לצידו והיה לי הכבוד להיות במחיצתו. לא אשכח לעולם את לחיצת היד החמה והברכה "לך לדרכך ובהצלחה" כשחתמנו על המעבר שלי לבית"ר. ידעתי להודות לו בפנים על כל מה שהוא עשה עבורי, אבל התחושה שלמרות האליפות ההסטורית המשותפת שלנו לא החזרתי לו כמעט כלום על תרומתו עבורי, מדירה שינה מעיני.
עבורי רובי היה אבא. הורי חיים בקרואטיה ובכל פעם שנזקקתי לעזרה, רובי תמיד היה שם כדי לשמוע, לעודד ולעזור. ולשחקן זר, רחוק כל כך מהבית, העזרה הזו היתה תמיד מרגשת, כי ידעתי שרובי עושה תמיד הכל מכל הלב הגדול שלו.
נשיאי קבוצות בדרך כלל הם בעלי מעמד, אבל רובי תמיד היה יורד לעם. כשפגשתי אותו לראשונה הבנתי שאצל רובי התואר הוא משני. לאחר מו"מ כספי תמיד היינו משחקים שש בש.
הייתי יכול לבקש ממנו תוספת של 50 אחוז לשכר, הוא היה מתווכח בשקט, לא מתרגז. אבל אם הייתי מנצח בשש בש זה היה מרגיז אותו. מרובי למדתי לשנוא להפסיד, הוא רצה לנצח תמיד, אבל במאבק הגדול שלו הוא נוצח באותו יום שישי נורא.
החיים נמשכים, אבל הגעגועים לרובי רק מתגברים. רובי הבטיח לי בלחיצת יד, במעמד החתימה במעבר לבית"ר, שימשיך לשמור עלי כמו אבא, אבל אני חש כמי שאביו נטשו. למרות זאת אני בטוח שאי שם למעלה הוא שומר עלי, כי הוא הבטיח ומילה של רובי היא תמיד מילה.
שנה בלי רובי זה כאילו לחיות בלי לב. אין מילים לתאר את גודל האובדן, את הסיוט והמחשבות שתופסים אותך כל יום על החיים בלי הלב של הנשיא האדום. היה שלום רובי, הבן שלך ג'ובאני לא מפסיק להתגעגע.