הקסם של אוסטרליה וניו זילנד

שילוב של יער גשם ונחלים

Cairns היא בירת החופש של "הצפון הרחוק". היא מוקפת בגבעות ירוקות ופלגי מים, כשפה ושם ישנן חוות קטנות עם לינה כפרית שאסור לפספס. זוהי ה-High Land. מפתיע כמה קרוב לחבל הארץ הרגוע הזה נמצא יער הגשם העבות, ממש ג'ונגל אמיתי. מיד כשאני חוצה את נהר ה-Daintree על סיפון המעבורת, אני מבין כי נכנסתי לעולם אחר. אני ביער! סבך טרופי. הכל צומח בכל מקום. יש משהו מסתורי ביער, בעלטה, בקולות שסובבים אותך ואין סיכוי שתבחין במקורם, בדרך המתפתלת, בצמחיה הסבוכה.

אני נוסע ל-Cape Tribulation, מפרץ מדהים בו נפגש היער עם הריף. הדרך בת שעה וחצי אינה סלולה, והיא נחסמת בעונה הרטובה לא פעם, עת עולים הנחלים והופכים לנהרות שוצפי מים. השילוב של יער גשם, נחלים בכל מקום, בריכות מים בתוליות, חוף ים מרהיב וצלילי יער, הופך את המקום לפינה קסומה, ממש גן עדן.

לאורך הדרך ל-Cape Tribulation פזורים פה ושם מלונות ברמות שונות. בכל מלון בו התאכסנתי תמיד הרגשתי שהיער כולו שלי. במלון, לאחר יום של טיול או צלילה, יושבים כולם ליד הבר שותים, V.B (הבירה הנפוצה באוסטרליה) צוחקים ומרגישים ביחד.

מפגש תרבותי סוער

אוסטרליה היא מפגש תרבויות שאין כמותו - המערב המודרני בדמותה של אנגליה נפגש עם העולם האבוריג'יני הפרה-היסטורי. מדהים לראות ציורי מערות בקאקאדו שצויירו לפני 30,000 שנה ולפגוש מיד אחר כך את האבוריג'ינים, שחלקם חי עדיין לפי אותה מסורת קדמונית. מדהים לראות במדבר את ציורי החול ולשמוע כיצד עדיין מוצאים האבוריג'ינים את דרכם לפי ציורים אלו.

המפגש התרבותי הוליד סערות רבות, אך אספקט חיובי אחד שלו ניכר בכל מקום - האמנות. האומנים האבוריג'ינים, להם סגנון סימטרי ומופשט במיוחד, מתארים את הסביבה ומעבירים את המסורת בעזרת הציור והחריטה. כשפגשו אלו את הבד, צבעי השמן וחומרים נוספים אותם הציג בפניהם המערב, נוצר רומן אומנותי שאת פירותיו ניתן לראות בכל מקום. מטוסי - Qantas המוביל הלאומי - מעוטרים בציוריהם.

כמעט בכל גלריה ובכל מוזיאון לאומנות מוצגות היצירות, שהקשר המופלא בין האדם לטבע מופיע בהן. בכל פעם שאני נכנס לבית בו מוצגת יצירה אבוריג'ינית על הקיר, משהו מאוסטרליה חוזר אלי.

הצבע הבולט: אדום

האביב זה הזמן למדבר. החום בשיא הקיץ יכול להגיע כאן ל-45 מעלות בצל, ואני אישית נמס בשלב הזה. הדבר הבולט ביותר במדבר האוסטרלי הוא הצבע האדום, צבע עז ששולט בכל. המדבר רווי באטרקציות: הסלע של Ularu, קניונים רבים, מחצבות Opal ב-Coober Pedy, וזו רק ההתחלה. חובבי הנהיגה יחצו את המדבר ברכב. יש משהו מדהים בנהיגה לבד בכביש, כשתחנת הדלק הבאה (או בעברית, האדם הקרוב) נמצא 350 ק"מ ממך.

הנסיעה בלילה במדבר יכולה להיות קצת מסוכנת. לא מדובר חלילה בשודדי דרכים חסרי רחמים מהם עליך לחשוש. הקנגורו האדום הענק הוא זה שמסכן את חייך. מתברר שאחד התחביבים של הסמל האוסטרלי הוא לקפוץ לעבר המכוניות החולפות בלילה כדי לבדוק מה שלום הפנסים. בגלל המסה הגדולה של גופו, והמסה הקטנה בקרקפת, המפגש יכול להיות די טראומתי.

אני אישית העדפתי לעצור לקראת שקיעה בצד, באחת מנקודות המנוחה הפזורות לאורך הכביש, לפרוס את שק השינה שלי, להדליק מדורה ולבלות לילה מדברי אוסטרלי אמיתי. לחשוב על המרחב, המישורים האינסופיים, לראות את השקיעה משתלבת בכל האדום הזה ולהריח את התבשיל שזה עתה בישלתי. כל אלו גורמים לי להרגיש באמת חופשי.

או שאתה מלבורנאי או סידנאי

גם חובבי הערים הגדולות ימצאו באוסטרליה גן עדן אמיתי. אין כמו מלבורן וסידני בכל מה שקשור למסעדות, תרבות, בילויים וכמובן ספורט (הנושא הרגיש והחשוב ביותר לכל אוסטרלי ממוצע). כישראלי קל מאוד להתאהב בשתי הערים הגדולות באוסטרליה, אבל אצל האוסטרלים יש חלוקה ברורה. או שאתה מלבורנאי או סידנאי. אין נאמנות כפולה. התחרות בין הערים כה גדולה, עד כדי כך שבירתם של האוסטרלים, קנברה, נבנתה במיוחד איפשהו באמצע.

מלבורן היא קלאסית. היא נבנתה ברוב פאר בתקופת הבהלה לזהב, במחצית השניה של המאה ה-19. בנייניה מרהיבים, רחובותיה רחבים (חששו שם מפקקים של כרכרות וחשמליות כבר לפני 150 שנה), גניה הם היפים באוסטרליה ועוד לא דיברנו על שופינג.

מלבורן היא עיר של רוגבי, טניס, מרוצי סוסים ומכוניות. מלבורן היא עיר של מסעדות, ואין לאום בעולם שלא מיוצג שם. מלבורן היא עיר של סטייל. סביבתה מרשימה לא פחות. ל-Phillip Island אני נוסע כדי לבקר את הקואלות ואת הפינגווינים, החוזרים בכל ערב מהים. לאורך ה-Great ocean road אני מתמזג עם אחד החופים המרשימים בעולם, וביקבים של עמק ה-Yarra אני טועם גבינות ושותה יין.

סידני, לעומתה, היא העיר הגדולה. היא צעירה, קצבית ותוססת. בסידני השמש זורחת (בניגוד למלבורן, בה יציבות אינה התכונה החזקה של מזג האוויר). לסידני חופי ים נפלאים, ואין כמו שיזוף בחוף Bondi כשמסביב השמש, הים וגולשי הגלים. סידני זה אופרה, זה תיאטרון וזה מחול. סידני זה הנמל, המפרץ, הגשר, הסיטי, והכל בגדול. סידני היא כמו ניו יורק של הפאסיפיק, היא לא נחה לרגע ותמיד מפתיעה.

אפשר לטפס על הגשר, לאכול גורמה בראש מגדל ה-AMP. לשחק בקזינו הענק וללכת לסרט בקולנוע הגדול בעולם.

שני איים, שני עולמות

מסידני אני טס אל האחות הקטנה של אוסטרליה, ארץ הטבע הבלתי נלאית - ניו זילנד. הארץ מחולקת לשני איים שהם שני עולמות. האי הצפוני הפורה והמאוכלס הוא נוח ורגוע ממבט ראשון, אך מתחת לפני הקרקע מתחוללת סערה וולקנית. אמנם אוקלנד, העיר הגדולה והחשובה בניו זילנד, יושבת על הרי געש כבויים, אבל במרחק שלוש שעות נמצאת רוטורואה, המלאה בגייזרים, בריכות בוץ ומעיינות חמים. לא רחוק מתנשאים ה-Tongariro וה-Ruapehu, שהתפרצו ב-1995, וגם אגם Taupo השליו הוא עדות לפיצוץ אימתני שהחריד את האזור לפני כ-2,000 שנה.

המאורים, תושבי ניו זילנד המקוריים, מאוד התלהבו מהמים החמים שמצאו באזור, וכך הפכו רוטורואה וסביבתה למרכז מאורי מפותח. נוכחותם ניכרת בכל מקום. את מורשתם העבירו המאורים על ידי אומנים שעסקו בעיקר בחריטת עץ מיוחדת. בכל מקום פזורים בתי מפגש מאורים עוצרי נשימה, בהם מוצבים תחריטים מסובכים שמספרים את סיפור האבות. לאחר יום טיול בפארקים התרמיים המרשימים, הרחצה במרחצאות הפולינזים החמים מרגיעה ומפנקת. ואם בשמורת הטונגרירו טיפסנו על אחד מהרי הגעש, גם שם נוכל להתפנק במים החמים.

בערב אפשר לצאת לביקור בכפר המאורי, לטקס קבלת פנים, "האנגי" במאורית, וארוחת ערב. השחזור נפלא. המאורים מקבלים אותנו כאורחים לפי כל כללי הטקס המסורתי. הם מציגים בפנינו את הכפר, שרים לנו ומספרים על ההיסטוריה שלהם ועל תרבותם. האוכל שבושל באופן מסורתי בבור מיוחד באדמה הוא תענוג לחך, והכל נעשה בטעם טוב ובחיוך.

הנסיעה לבירה וולינגטון חוצה את ארץ חוות הכבשים, הבקר, והאיילים שכל כך אופיינית לניו זילנד.

לחוואים יש לי פינה חמה בלב. בטיולי כתרמילאי הסתובבתי רבות בטרמפים, ולעת ערב הייתי עוצר בחווה הקרובה. בכל פעם שביקשתי בנימוס להקים את האוהל בשטח החווה, נעניתי תמיד בחיוב, בחיוך ובהרבה חיבה. לא פעם הזמינו אותי החוואים לביתם, לארוחה, לשיחה וללינה בבית חם. החוואים, שכל כך אוהבים לארח אנשים מהעולם הגדול, הקימו מפעל אירוח מסודר, כך שניתן לתאם שהות של לילה בחווה כבר מהארץ. אולי זה לא ספונטני, אבל זה מבטיח את החוויה.

וולינגטון עיר הבירה היא קטנה וקצת פרובינציאלית. יש לה מוזיאון נפלא ונמל ממנו לוקחים את המעבורת לאי הדרומי. השיט קצר, אבל הנוף פשוט עוצר נשימה. הכניסה המרשימה לאי הדרומי היא סימן לבאות - קרחונים, פיורדים, יערות גשם ונופים קסומים הן רק חלק ממה שיש למקום הנפלא הזה להציע.

האי הדרומי מחולק על ידי רכס הרים גבוה ומושלג לשני חלקים, מערב ומזרח. המערב, שנקרא The West Land, מכונה בפי המקומיים The Wet Land, אולי כי יורדים שם בין חמישה לשבעה מטרים גשם בשנה. שפע המים וההרים התלולים יוצרים נוף עוצמתי במיוחד. על פסגות ההרים נוצרים קרחונים שגולשים במדרון, שם הם פוגשים את יער הגשם ולבסוף את הים. פעם חלקים גדולים מהאי היו מכוסים קרחונים, שהעקבות שהשאירו הם עמקים מרשימים, עשרות אגמים ואת הפיורדים העצומים של הדרום.

הדרום הרחוק מזכיר קצת את סקוטלנד. גבעות מכוסות בדשא, הרבה עננות, רוח וקור כלבים. באופן מפתיע רוב תושבי האזור באים ממוצא סקוטי, ולעיר שבנו קראו דנידין, על שם אדינבורו, אבל בקלטית.

Christchurch היא העיר הגדולה בדרום. היא אנגלית, היא מעמדית ומאוד קלאסית. כדי להיכנס לאווירה שלה אני שט על גונדולות לאורך נהר ה-Avon ושר את הספר מסביליה. אני מטייל בגנים הבוטניים הגדולים בניו זילנד ומבקר בקתדרלה האנגליקנית המרשימה. Christchurch היא המקום בו עלי לסיים. הרוגע והשקט שלה סוגרים אצלי מעגל. אני מוכן ומזומן לחזור לעוד שנה בארץ.