אוכל

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

ובלבד שנמשיך לחייך

מה גורם לכם לאושר? לאנה וגנר מספיק חיוך של הזולת. ליאו, זמר רחוב עם ברט וגיטרה, צריך אפילו פחות מזה. עוד קצת על פריז ושני מתכונים למרקים של אחווה

אנה וגנרפורסם: 17.12.02 , 15:32

"תראה כמה מעט אני צריכה בשביל לחוות אושר", אני אומרת לסלימאן בעודנו פוסעים במורד מארשה מופטאר, שוק האוכל הכי נחמד של פריז. "בסך הכל יום חורף, שקית ערמונים – והדבר שאני לא יכולה בלעדיו: חיוך של הזולת". סלימאן מכוון את העדשה לדוכן מצוחצח של גבינות, ורק אחרי שהתוצאה נושאת חן מלפניו הוא אומר, "אבל יש מי שצריך עוד פחות ממך. תקשיבי", הוא מצביע על הכיוון המשוער שממנו בוקעים צלילים רכים של מוסיקה וזמרה, ואני, מרוב אושר, בכלל לא שמתי לב אליהם.

עשרים או שלושים מטר במעלה הרחוב וכבר הזמרה ברורה יותר, ובינתיים אנחנו חולפים על פני דוכן אחד בו מוכרים יין נתזים מצויין, אסטי ספומנטה איטלקי – בחמישה יורו לבקבוק ודוכן של פירות ים עם צדפות ענקיות - (fin de claire no. 2 ) בחמישה יורו התריסר, רק להביא אולר חד, לפצח ולאכול ככה, בלי כלום – אחרי אלה ועוד המוני מראות גדולים וקטנים שחומקים מן העין מרוב שפע – יושב ליאו גילספי, בערך בן חמישים, עם ברט וגיטרה, ושר את חייו.

ואני מקשיבה: בלוז רך, עקבות קלים של מבטא אירי, קול שהשנים, העשן והויסקי שייפו אותו והיטיבו עימו והעניקו לו עומק וצבע, מלים מאד פשוטות ואיכשהו גם נוגעות: אולי זה היום, אולי האיש, אולי החיבה שאני רוחשת לכל זמרי הרחוב באשר הם.

עומדים לידו, איפוא, וממשיכים להקשיב. שיר אחד על השמש הזורחת הרחק למעלה בפירנאים, ועל כך שגם לשם אדם נושא עימו את השטן שלו, יומם ולילה. שיר אחר על התקלות עם המשטרה במונטריאול: מתוך המלים עולה, שלא נתנו לליאו לנחות שם והעלו אותו אחר כבוד בחזרה למטוס עם שוטר חמוש בתג ובאקדח, "כאילו שיש לאן לברוח בשמיים", שואל ליאו בשיר שלו ומספר מה קרה הלאה: איך הגיע בחצות הליל ללונדון הקפואה, וכהרגלו, בלי פרוטה, עמד בגשם בתחנת ליברפול ושר “to raise the bread”, להרוויח את לחמו – ולמרות שזה היה קל כמו "to raise the dead", להעיר את המתים, ולמרות הזרות והגשם הוא הרגיש טוב, ממש טוב.

יש אנשים שצריכים הרבה פחות ממני ולרוב אני מוכנה לקבל מהם שיעור בענווה או באהבה.

כשליאו עושה הפסקת סיגריה, מתפתחת שיחה קטנה ונינוחה, בקצב של השוק הזה ששום דבר לא בוער בו ואף אחד לא צועק בו ואנשיו מסבירי-פנים ושמחים במרכולתם ומרבים לחייך.

יש לו עיניים ענקיות וצלולות כשל ילד קטן. באמצע שנות הששים, הוא לא זוכר בדיוק מתי, תקפה אותו תאוות הנדודים. היו לו גיטרה, תרמיל וכרטיס מעבורת ורכבת לפריז, "ומאז אני לא זקוק לבתים. בכל מקום שאליו הגעתי – בכל אירופה, ברחבי ארצות הברית, בקמבודיה, בהודו, בלאוס, בתאילנד, וגם אצלכם בישראל – מצאתי אנשים טובים שהיו לחברים, ואת השירים שלי כתבתי על המקומות שבהם הייתי. רוצה לשמוע עוד אחד?"

האצבעות הארוכות של ליאו מתחילות לפרוט, לאט ובעדינות, והשיר נשמע אופטימי ומלא שמחה, אבל לאט לאט ובבטחה ליאו מוביל את המאזינים שלו אל שדות האורז רווי הדם של ימי הח'מר רוז' בקמבודיה. אבל השיר לא נגמר בזה, אלא בתקווה הקטנה והאנושית של ליאו שבני אדם ימצאו לעצמם איים של שלווה אחרי כל זה.

ואיך שלא לקוות איתו כשהוא שר, וכשהוא מחייך בחיבה גדולה לכל מי שטורח להקשיב לו, ומודה באדיבות למי שמשליך חצי יורו או יותר אל תיבת הגיטרה, כי צריך להרוויח את הלחם.

"אני גר בדוטקום", הוא אומר ומצטחק. "הטכנולוגיה מיטיבה עם זמרים נודדים, ואנחנו מחליפים כתובות" והוא שואל אם אני רוצה דיסק שלו. יש שניים כאלה, ואחד מתנגן עכשיו בבית. ליאו נטל עט סימון וכתב על גבי הדיסק, לאט וביסודיות של ילד, "שירים שכתבתי על מקומות ואנשים שאני מכיר מעט, באהבה, ליאו".

אחר כך הבטיח לי שיש לו מקום נעים לשוב אליו בלילה, לעת עתה, ומישהי שתעשה לו מרק בתום עמל יומו. כי לולא היתה, הייתי מוצאת דרך, גם הרחק מן המטבח שלי, לדאוג לו לפנכה מהבילה בטעמים של אחווה פשוטה. עד מתי יהיה בשוק, שאלתי, אבל הוא לא ידע. "השד הנודד מתעורר כשהוא רוצה", אמר. ייתכן שהשד יביא אותו שוב לישראל, מי יודע: הוא לא חושש מפני המצב, או ממשטרת הזרים שתאסוף אותו מן הרחוב ותשלח אותו מכאן לכל הרוחות. "למה שיפגעו בי", הוא שואל והעיניים הטובות שלו באמת משכנעות אותי, לרגע, שלא יאונה לו כל רע: "הלא העולם אינו ניזוק מן השירים שלי, נכון?"

סלימאן מצלם את ליאו ואנחנו נפרדים בלחיצת יד חזקה וטובה וממשיכים, וקולו של ליאו מלווה אותנו עד למטה, אל דוכן הירקות והפירות של חסאן. כשהגענו, עברנו כאן וחייכתי לדובדבנים. עכשיו הם נראים לי לגמרי מיותרים לאושרי, אבל הם עדיין נחוצים לצילום של עטיפת ספר שהולך ונרקם מן הטורים האלה. "מאיפה אתם", שואל חסאן, וכשהוא שומע הוא מייד מאחל לכולנו שלום, בצרפתית ובערבית, וגם אומר יפה שלום בעברית, ומקלף אגס ומגיש לסלימאן ולי, וגם מנדרינה, וגם קצת מלון איטלקי אדמדם, וכמה דובדבנים על חשבון הבית, למה לא.

ואני חושבת שלמדתי משהו, בבוקר קר וצלול אחד בשוק: מה שנחוץ לי באמת כדי להתחיל לחוות אושר, הוא חיוך פשוט של הזולת. לפעמים יבואו בעקבותיו גם דובדבנים ומוסיקה טובה והיכרות חדשה. לרוב זה לא יקרה. לא נורא: את הדובדבנים ואת המוסיקה אוכל למצוא בעצמי. את החיוכים צריך להמשיך לפזר, וצריך להמשיך לחפש.

ולפני שנטבע לגמרי בתוך מצב הרוח של פוליאנה, שמסרב לעזוב אותי כבר כמה ימים, אולי נבשל משהו? נניח, שני מרקים פשוטים של אחווה? צרפתיים כאלה?

מרק ערמונים וסלרי

בגלל הריחות והטעמים של פריז, בגלל העונה.

קניות:

1/2 קילו ערמונים

250 גרם שורש סלרי

2 בצלים

1 שן שום

1/2 1 ליטר ציר עוף, או מים – וכף אבקת מרק, שיהיה

30 גרם חמאה, או שמן זית

קמצוצון אגוז מוסקט מגורר

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

וכך נעשה:

נשמיע לעצמנו קצת אדית פיאף, או ז'אק ברל, בשעה שנקצוץ בצלים ונמעך שן שום, נרחיש את החמאה בסיר בינוני וניתן לבצלים להזיע בתוך החמאה, בסיר מכוסה, 10 דקות.

בזמן הזה נקלף את הערמונים: נחרוץ את קליפתם ונשלוק במים רותחים. נוציא, נקרר מעט ונתחיל להאבק בקליפה. נקלף גם את שורש הסלרי. נחתוך את השורש לפיסות קטנות, נוסיף ערמונים, סלרי ושום לסיר, נסיר את המכסה ונטגן יחד 2-3 דקות.

או אז נוסיף את המרק או המים ואת המלח והפלפל, נביא לרתיחה, ננמיך להבה ונבשל 40-50 דקות, עד שהערמונים ממש מפורקים.

נצנן מעט, נמחה בבלנדר מוט ואם נרצה נוסיף קצת חמאה, או קצת שמנת מתוקה, ואולי אפילו נפזר ממעל מעט עירית קצוצה – אבל זה לא נחוץ. מה שכן נחוץ הוא לחם טרי וטוב, ועוד חיוך.

מרק לבבות ארטישוק

באופן חד פעמי, נבשל בעזרת ארטישוקים קפואים, או משומרים בקופסה. מנסיונותי עד כה התגלה שהבדלי הטעמים לא ממש משמעותיים, ובקופסה אין חומרים שאינני מבינה, אז תסלחו לי אם הפעם לא אתאמץ במריטת שערות ובהתחמקות מעוקצים.

קניות:

1 קופסת לבבות ארטישוקים משומרים, או אריזה של לבבות קפואים

3 כפות חמאה

6 כפות קמח

1/2 1 ליטר מרק עוף, או 6 כוסות מים וכף אבקת מרק

3 חלמונים

1/2 כוס שמנת מתוקה

מעט שמן זית

מלח, פלפל

וכך עושים:

ראשית חוכמה מכינים רו, roux, שזו רביכת קמח וחמאה. ממיסים את 6 כפות החמאה במחבת, זורים את הקמח לתוך המחבת ומערבבים היטב ודואגים לכך שלא ייוצרו גושים.

אחר כך אפשר לטפל בארטישוק. מחממים שמן זית בסיר, מוסיפים את הלבבות, מטגנים כ-5 דקות, מוסיפים את מרק העוף או המים, מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה, מוסיפים מלח ופלפל ומבשלים 15 דקות. עכשיו מתחכמים: בתרווד, מוציאים כדי כוס מנזולי המרק ומערבבים בהדרגה ובעדינות עם הרביכה, שלא יישארו גושים. את המשחה הדלילה המתקבלת מחזירים לסיר, ואת כל תוכנו מעבירים בבלנדר. טועמים, מתקנים תיבול.

בנקודה זו הצרפתים מוסיפים לסיר 3 חלמונים שנטרפו ביחד עם השמנת ומחממים שוב עד נקודת הרתיחה, אבל לא מרתיחים ממש, ומגישים מייד. נעשה כמוהם.

לידיעת החרדים מפני סלמונלה: החלמונים מתבשלים לגמרי, הכל בסדר.

לידיעת החרדים מפני כולסטרול: אנא, נסו את המרק הקודם. הוא מתאים לכם יותר.

לידיעת אחי החרדים מפני זעמו של האל הטוב: אפשר להחליף את החמאה במרגרינה. אפשר להחליף את השמנת המתוקה בשמנת צמחית. אפשר לבשל גרסה חלבית עם אבקת מרק עוף פרווה. הכל אפשרי, ובלבד שנמשיך לחייך.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו