מדברים שלום במטבח

כשהייתה נעמתי בת תשע, קראה לה הנזירה לשיחה. "אמא שלך רוצה לבוא לבקר אותך", אמרה לה. "אבל את אמא שלי", מחתה הילדה בתוקף. הנזירה הסבירה שזה לא נכון ושאמה הביולוגית הייתה חולה ונאלצה למסור אותה למנזר בגיל שלושה חדשים. נעמתי סירבה להאמין. כל מה שידעה על העולם, או שחשבה שידעה, השתנה בבת אחת.

המצב רק החריף כשלמחרת הגיעו שתי נשים מוזרות לביקור במנזר. הן היו עטופות בבגדים משונים מכף רגל ועד ראש ולראשן מטפחות. נעמתי, שלא יצאה מעולם מהמנזר, הייתה בטוחה שמדובר במכשפות. שתי הנשים היו אמה וסבתה, והמפגש איתן היה הראשון של נעמתי עם התרבות, הדת והשפה החדשה שילוו אותה כל חייה.

היום נעמתי עבדול רחמן קדיס, 34, היא אישה נשואה ואם לשלוש בנות. היא מתגוררת בכפר בו נולדה ואותו לא ראתה כל ילדותה - אבו גוש. מהחלון הגדול בסלון ביתה אפשר לראות מצד אחד את פסלה של סנטה מריה, ומצד שני את השכונות היהודיות של מערב ירושלים, כשברקע מתנגנת תפילתו של המואזין. הנוף הזה מסמל אולי יותר מכל את השלבים הבלתי אפשריים בחייה של נעמתי, שגדלה במוסדות נוצריים, התחתנה עם בן דודה בחתונה מוסלמית למהדרין, למדה עברית באולפן לעולים חדשים ושלחה את בנותיה ללמוד בבית הספר המשותף בנווה-שלום.

נעמתי עבדול רחמן קדיס היא פעילה נמרצת לדו קיום והידברות בין העמים, וכבר עם פרוץ האינתיפאדה ארגנה עם בעלה עבדאללה מפגשים של מנהיגים נוצרים, יהודים ומוסלמים. הזוג מעביר סדנאות בישול לאוכל ערבי, מארח קבוצות ישראלים לארוחות ולוקח חלק בארגון משאיות עם אוכל לפליטים ברשות. "יש לי נטייה להרגיש יותר את האנשים דווקא בגלל שהיו לי חיים קשים וגדלתי רחוק מהמשפחה", מסבירה נעמתי.

קראו לי "היהודיה"

מאז אותו יום בו פגשה לראשונה את אמה, נאלצה נעמתי לבקר בבית הוריה אחת לחודש, מפגשים שהיו קשים לשני הצדדים. "אף אחד לא הבין אותי שם, הכל היה בערבית ואני ידעתי רק צרפתית. כשרציתי משהו, היה צריך למצוא מישהו שיתרגם לי". באותה תקופה עזבה את המנזר בירושלים ועברה ללמוד ולהתגורר במנזר בבית לחם, שם נערכו הלימודים באנגלית ובערבית. ההסתגלות למקום החדש הייתה קשה לא רק בגלל השפות החדשות, אלא גם בגלל היציאה מהמנזר המגונן והחשיפה לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולמעמדם הבעייתי של ערביי ישראל.

"כולם היו ממזרח ירושלים, מבית לחם ומרמאללה, ואני הייתי הערביה-ישראלית היחידה. אני זוכרת שהמנהלת הצביעה עלי וקראה ,'את, היהודיה!'. הסתכלתי ימינה ושמאלה לחפש איפה יש שם יהודים, אבל החברות שלי הסבירו לי שהיא מתכוונת אלי. היא הייתה מכריחה אותי לנקות ולסדר, לכבס ולהביא דברים, ואף פעם לא קראה לי בשמי, תמיד 'יהודיה'. מצד שני, כשהייתי באה לבקר בכפר, פעם בחודש, הייתה לי שרשרת של מרים הקדושה בחזה, אז בכפר היו אומרים 'אוי, הנוצריה באה'".

אחרי שלוש שנים קשות בבית לחם עברה נעמתי למנזר בבית ג'אללה, שם נערכו הלימודים בגרמנית דווקא. כשנראה שהיא מתחילה להתאקלם, נאלצה שוב לעזוב: "יום אחד ההורים הזמינו אותי לחתונה של אחותי. התלבשתי, התאפרתי, הלכתי לספרית, ובחתונה ביקשתי שישימו ריקוד דיסקו, והתחלתי לרקוד כמו משוגעת". עבדאללה, בן דודה, התלהב מהצעירה הדומיננטית והחליט שהיא תהיה אשתו. היא הייתה אז בת 14.

נעמתי: "הייתי עוד צעירה וחשבתי רק על לימודים. לא רציתי להתחתן, אבל ההורים רצו את עבדאללה. בתור עונש הם הוציאו אותי מבית הספר ושלחו אותי לעבוד באיזה מפעל. בשאר הזמן הייתי בבית, רבה אתם. היה נורא קשה". אחרי שנתיים של ריבים מתישים, כשהרגישה שכל העולם נגדה, הבינה נעמתי שאין לה סיכוי לנצח. "רציתי לברוח אבל לא ידעתי לאיפה. אז החלטתי להתחתן".

החתונה לא מיתנה את הכאב והכעס על משפחתה ונעמתי החליטה לנתק קשר. הזוג הצעיר עבר לגור בבית הוריו של עבדאללה, שהתגלה כאיש חם ואוהב, שמשתף פעולה עם רצונותיה של אשתו גם אם הם מתנגשים לא פעם עם המוסכמות בכפר. רק כשעברה לגור בבית חמיה החלה נעמתי להכיר את האיסלאם.

גם אחרי שהסכימה להתחתן, נעמתי לא ויתרה על החופש שלה. היא לא יכלה לסבול את העובדה שעבדאללה מארח את חבריו הישראלים בביתם והיא לא מבינה מילה, לכן נרשמה לאולפן ללימודי עברית. היא הרגישה שלא טעמה מספיק בחייה וגררה את עבדאללה לטיולים ברחבי העולם. רק אחרי שש שנות נישואים החליטה שהיא מוכנה להביא ילד לעולם, וילדה את מג'דה, בתה הבכורה. כשמג'דה הגיעה לגיל גן, החליטה נעמתי לשלוח אותה לבית הספר המשותף ליהודים ולערבים בנווה-שלום. "לא רציתי שהיא תסבול כמו שאני סבלתי. זה בית ספר שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים באמת משחקים ביחד. ילדים הרי לא מכירים כלום, הם לא יודעים מה זה פוליטיקה, מה זה זעם, מה זה אדמה". מג'דה הייתה הילדה הראשונה מאבו-גוש בבית הספר. היום, ביוזמתה של נעמתי, יוצאת כל בוקר הסעה של ילדים מהכפר.

אחד אלוהינו

נעמתי ועבדאללה נכנסים למטבח. הם מתכננים להיות שם עד 2 לפנות בוקר, לקצוץ, לטגן, לאפות ולבשל לקבוצת המטיילים שתבוא מחר לארוחת צהרים "בסגנון ערבי אותנטי". הכל החל כשלקראת שנת 2000 בנו בני הזוג חדרי אירוח בביתם, ואחרי ששמו לב שרבים מהאורחים מחפשים מקום טוב לאכול בו, נעמתי החלה לבשל עבורם.

"בסוף האירוח באמת הרגשנו משהו קרוב בלב, והתיידדנו. הם התחילו להביא עוד ועוד משפחות וקבוצות וזה גדל לאט לאט". מאז פרוץ האינתיפאדה הצימרים כמעט לא בשימוש, אבל זרם קבוצות המטיילים שמגיע לארוחות לא פסק. בעקבות הביקוש פתחה נעמתי גם סדנאות בישול, בהן היא מלמדת להכין מקלובה, ירקות ממולאים, סלטים ערביים מיוחדים לאזור, ועוד.

נעמתי: "דווקא בתקופה האחרונה המון אנשים באים. חלאס, לכולם נמאס ממלחמות. כמה אפשר? בסופו של דבר שני העמים יישבו ביחד ויגיעו לשלום. העם רוצה שלום והדרך שלנו היא דרך האוכל. כשאני מבשלת, אני מהר מאוד יוצרת קשר עם האורחים, שהופכים ליותר חברים מאשר אורחים".

היום, ממרחק השנים, נעמתי לא מצטערת על החיים המורכבים שהיו לה, חיים שהפכו אותה לאישה מודעת ופעלתנית. רוב הנזירות שגידלו אותה כבר לא בחיים, הקשר עם המנזר ניתק, אבל "לקח לי הרבה שנים להוריד את השרשרת של מרים הקדושה. אני מאמינה בשלוש דתות - הנוצרית, המוסלמית והיהודית. יש לנו אלוהים אחד".