שרידי הדרמה של מרים המגדלית

איש מהבאים ברציפיה של מגדל-נוניא, היא "מגדל של הדגי"ם, היא טריכי, כלומר מקום המלחת הדגים, שהדיף את ריח מעיהם בעוד חתולים נוברים באשפה, נושפים ומייללים זה לעומת אחרי כל היתקלות בראש מרקיב של דג - ובכן איש מהבאים ברציפי מגדל זו לא העלה בנפשו שהזונה ארוכת השיער, שאפילו את שם הוריה לא ידעו וסתם קראוה "מרים", תהיה זו שלימים תעמוד בכותל המזרח של קדושי העולם הנוצרי.

בוודאי לא שיערו שענקי האמנות - דונטלו, בוטיצ'לי, דירר, טיציאנו, טינטורטו, רובנס, דלקרואה ועוד רבים וטובים - יקבעו יום אחד את דמותה סתורת השיער ומגולת השד ביצירות הנצח של העולם המערבי.

היה כנראה משהו פתטי בהופעתה האמיתית, ובוודאי היתה רחוקה שנות אור מהזיותהם הרומנטיות של האמנים שציירו ופיסלו אותה. כנראה גם שדמותה האמיתית היתה מעוררת רחמים, ואולי תיעוב, אצל כל מי שחשב עצמו בן תרבות בעיר הדייגים וממליחי הדגים - מגדל נוניא.

בפעם הראשונה שגברת הרציפים הזו הפכה מ'מרים' סתם ל'מרים המגדלית' של העולם הנוצרי, היה זה כאשר ישו, משיחם, התגלה זולל ושותה בביתו של חנפן מקומי שכינה אותו בתארי כבוד. והיא, הנידחת, התפלשה מאחוריו בעפר רגליו. לא זו בלבד, אלא שאף הרטיבה את רגליו בדמעותיה, ומרוב בהלה על החטא הנורא הזה, ואולי מתוך חשש לבעיטה מכוונת אל פניה המיוסרים, ניגבה את דמעותיה מרגלי המשיח הזה בשערה.

כמו חסידה מוטרפת לרגלי באבא מקומי, היא גם משחה את רגליו המנושקות ומנוגבות בבושם יקר, שללא ספק קודם שקנתה אותו נאלצה לספק את תאוותם של כמה גברים מצחינים בסימטאות הנמל, ואף נשקה אותן לזוועת המתבוננים.

כנראה שישו, משיחם, נהנה לא מעט מתעלולי האישה שם למטה מברכיו, שעל כן היה בידו די זמן לשאת דרשה, לחוד חידה ולמשול משלים באוזני הצופים במחזה המביש הזה. וכדרך באבאים ומאחזי עיני התמימים, מחל לה על כל "שבעת חטאיה" ואף צירף אותה לפמלייתו, שאיתה נע ממקום למקום כדי להפיץ את גדולתו ואת סיפורי הנסים שעשה, עד לסופו המר על הצלב בירושלים.

מאז נתקבעה לנצח בתודעת הנצרות דמות האישה החוטאת שנמחל לה תמורת הבכי, הנשיקות ושמן המור ששפכה על רגלי ישו, כמי שהיא פטרוניתם של כל החוזרים בתשובה. סופה של המתפלשת בעפר רגליו של באבא ישו שמתה ערירית וחשוכת ילדים, אם כי לא בבתוליה. רק "הבתולה", אם הצלוב, גדלה ממנה בקדושה ובהתחסדות.

ומה נותר מכל הנוראות האלה? חוף זוטא על שפת הכנרת, לא רחוק מן המושבה מגדל - שגם היא סיפור של ממש, שבו עוד יסופר - ובו חורבות של עיירת הדייגים העתיקה שחופה "ברח" ממנה ונמצא היום הרחק מעבר לרצועת קנים ואשלים, מעין ג'ונגל טרופי שצמח במקום מי הכנרת היורדים. ובחורבות האלה, שלדאבון הלב תחומים בגדר ובשער נעול, שמפתחו נמצא בידי הפרנסיסקנים מכפר נחום, נראים בקושי שרידי מנזר ביזנטי וכמה מרצפות רחוב, בריכה לאגירת מים וקבר שייח' מוחמד ע'סלאן, שעל פי שמו היה קשור למעשי נסים שמקורם ברחצה במים.

ליד שרידי מגדל נוניא מיתמרים עצי דקל ואקליפטוס, חורשות פה ושם מחביאות "כפרוני נופש" נטושים ברובם, וילה פרטית שגם היא סגורה רוב ימות השנה על מנעול ובריח, וכמה דונמים נאים פרטיים, שלבד מהדשא שאלוהים מצמיח בהם אחרי הגשמים הם עומדים ומשוועים שמישהו כבר יעשה משהו בנכסים האלה.

סיפור שאין הציבור מודע לפרטיו הוא שסירתו המפורסמת "של ישו", שנשלפה מן הבוץ של חופי הכנרת ושוקמה והוצבה לראווה בבית הנכות של קיבוץ גינוסר השכן, לא נמצאה סתם כך כשמישהו הסתובב על שפת הכנרת ובעט ברגלו במציאה. באחד משטחי החוף הפרטיים של מה שהיתה מגדל נוניא, נמצא הנמל הקדום של העיר. כאן היתה חזית הרציפים שבהם עבדה מרים טרם חזרתה למוטב, כאן היו המזחים שקבלנים פרטיים וזדוני לב פירקו ופיזרו כאבני גבול נאות בין מדשאותיהם של כפרוני הנופש השוממים, וכאן נמצאות עוד היום, שקועות בבוץ, שתי סירות אחיות לזו שהוכרזה כסירתו של ישו הנוצרי, לא פחות.

מן הראוי היה שיימצא גם המשקיע הנבון לגאול את שתי הסירות הנוספות מבוצת הכנרת הנעלמת שלנו, וכך נוכל להציג לעיני העולם את צי הדיג הקדום בעולם, או אולי אפילו חלק מן הארמדה היהודית שטובעה בימי המרד ברומים, בקרב הימי האחד והיחיד שבו השתתף חיל ים יהודי אי פעם בהיסטוריה.

איך מגיעים

קטע חוף הכנרת שבו מסופר הוא זה שמול מפגש כביש הכנרת (מס' 90) עם הכביש היורד ממע'אר למגדל (מס' 807). כדאי לעיין במפת סימון השבילים מס' 2 ו-3 גליל.

טריוויה

שמו של קבר השייח' בין חורבות מגדל נוניא הוא מוחמד ע'סלאן ("המתרחץ", במשמעות של מיטהר). 300 תושבי מג'דל הערבית, שנמלטו ב-1948 מאימי המלחמה, היו משוכנעים שאכן בזה היה כוחו, על אף שההוכחה לכך היתה רק במסורת שעברה במקום.

קודם לבואם של אלה, במאה ה-19, מקובל היה על עולי רגל נוצריים מאז התקופה הביזנטית שגבירתם, מריה מגדלנה, כוחה רב בטיהור כל חטאי הרוצים בכך, שעל כן היא עצמה אשת חטאים היתה וניטהרה אצל ישו הנוצרי. בפלא הטיהור היתה משתמשת במי באר במגדל - עירה.

והנה, מצאנו ב'רחובות הנהר' של משוררנו הלאומי אורי צבי גרינגברג, ש"אין יודעים מקום בארה של מרים בכנרת...". מסתבר שמאז התקופה הביזנטית מלווה את היהודים אגדה על באר פלאים, של מרים המתופפת, אחותו של משה רבנו, שליוותה את בני ישראל מימי מסע המדבר בסיני, ומשהגיעה לארץ נבלעה בכנרת ונעלמה. לימים החיו חז"ל ובני אדם סתם את הבאר הטבועה הזו, ועל אף שבכוח הפולקלור מעולם לא משו אותה מן המים, בכל זאת עסקה זו בריפוי חולים ומנוגעים. כך, עיוור החל לראות משרחץ במי הבאר שבאגם, ועורו של מוכה שחין חזר להיות צח, ואפילו האר"י הקדוש, שהיה מקובל גדול מכל גדולי המקובלים שבארצנו, שתה ממימיה ואמר שהשיג בזאת החוכמה...אז מי העתיק ממי?