אקזוטיקה למתחילים

איזבלה החיננית מחליטה שנמאס לה להיות סגורה באותה המשבצת שכופה עליה טונינו החינני: מיטה, מטבח ושוב מיטה. ושוב מטבח. היא לא מסכימה להסתפק עוד ברקיחת מעדנים מייחמים ומעוררי פין, בישולים במטבח המהביל של המסעדה בבאהייה (צפון ברזיל) מצאת החמה ועד צאת הנשמה והשלמה עם משגליו של הטונינו היפה-אך-הבוגדני עם טוניניות מזדמנות. איזבלה תובעת שידרוג: היא אינה מסתפקת עוד בתנוחת "על הגובה", כלומר להימצא תדיר מעל הגבר הלאטיני שלה בעת קיום מעשה עלם סקסי בעלמה חתיכית, אלא דורשת להנהיג, להוביל ולנווט אותו על פי דרכה שלה. איזבלה מגיעה למסקנה שעליה להקדיש יותר לעצמה, להיאבק בגורלה ובקיצור, לעזוב את באהייה.

ייסורים ופולקלור

טונינו המיוסר לא יודע מה לעשות קודם: לייבב או להתפלל לאלת הים שתשיב אליו את אהובתו? התשובה: לייבב ולהתפלל בו זמנית וגם להשיט על פני המים מאכלים למיניהם כדי להשביע את רעבונה של האלה הגרגרנית. נשמע לכם קצת טפשי? בצדק. שם המשחק כאן הוא "שעשועי כאילו" (כשם הדיסק המופלא שהוציא פעם אלון אוליארצ'יק). הכל כאן "כאילו כזה"; כאילו-פמיניזם - הסרט מתבסס על ההנחה המוקדמת שכל אישה זקוקה לגבר חזק, בין אם זהו נסיך בוגדני ושרמנטי נוסח הקאריביים או מפיק טלוויזיה מלוקק מקליפורניה החולמת, כאילו-אותנטיות - הסחורה הדביקה הזאת ארוזה בניירות צלופן הוליוודיים מרשרשים שמצליחים להוציא שם רע במיוחד לקיטש, וכאילו מיסטית - התפילות של טונינו לאלת הים נראות, במקרה הטוב, כמו תרגיל למתחילים בחוג הדרמה מתנ"ס שכונתי ובמקרה הרע, תחינותיו נראות ונשמעות כמו אודישן של מועמד חתיך שלא הצליח להתקבל לאותו חוג ושודרג בפרוטקציה כשחקן-ספסל לנבחרת המקרמה.

תרבות הוודו, המאגיה השחורה, פולחן הדם ואלילות הים המכשפות מפרנסת היטב פנטזיות הורמונליות מעט קולוניאליסטיות כמו "לבו של אנג'ל" המרתק של אלן פארקר, "לב פראי", מצית-הלהבה של דיוויד לינץ' ואפילו מבצבצת במטומטומון הטראש ההומו-לאטיני המיותר, "סליחה מותק, אבל לוקאס אהב אותי". אותה תרבות וודו עוברת ב"אישה על הגובה" תהליך בארביזציה (מלשון בובת "בארבי" ובובון קן ה"שווה" גם כן) – השלטת האמריקנה על "האחר" ומיסחורו המתחכם (ולאו דווקא מתוחכם).

אותו פולקלור צבעוני, חושני, מרתק ומפחיד הופך כאן לדונאטס עתירות קלוריות עם תשע כפות סוכר לפחות בכל ביס. המוזיקה אומנם מלהיבה והנופים אכן תוססגוניים (כמו שכתוב בפרסומות ל"לאשה"), כאילו נצבעו במכחולי אוויר מטאפיזיים אך המושג "אקזוטיקה" מעולם לא נצרב, שועתק ומוסחר בצורה כה מעיקה: נוף אקזוטי, אישה אקזוטית, גבר אקזוטית, ים אקזוטי, מאכלים אקזוטיים, סקס אקזוטי, פאלוס אקזוטי, והתוצאה היא מבט מערבי-מתנשא על "האחר" הלאטיני כחיית מחמד פראית, ייצרית ובעיקר מיוחמת/מייחמת.

בכבלי החשק

אשת-המחמד ה"אקזוטית" איזבלה (הכוכבת החושנית פנלופה קרוז, שהמירה כאן את הבמאי אלמודובר טווה-האגדות בבמאית פינה טורז מספרת-המעשיות) מגיעה לסאן פרנסיסקו. היא הופכת כמעט מיד לאגדה אורבאנית-תקשורתית, ספק פארודיה מתקתקה על מפלצת התקשורת תאבת הרייטינג המייצרת סלבריטיז ומשליכה אותם בשיטת הסרט הנע. איזבלה, מעצמת בישול של אישה אחת, מובילה באף (תרתי משמע) עדרים שלמים של גברים סאן-פרנסיסקויאניים סטרייטים (התסריטאי הצליח כנראה לאתר כמה כאלה, ונא להתייחס אליהם בסובלנות ובעיקר בסבלנות, אולי זהו רק שלב) מכל הגילאים, הגדלים, הצורות והצבעים. מעריציה של המלכה איזבלה, עדת פודלים חרמניים בשיא עונת הייחום הצמרירי או יצורי אנוש זכריים אינפנטיליים ושיכורי טסטוסטרון מדלגים כמו עכברים בעקבות החלילנית מהמלין.

אם תרצו, גירסה קליפורנית של הנזירה ג'ולי אנדרוס מ"צלילי המוזיקה" או ורסיה מעט ביזארית של האומנת המככבת ב"מרי פופינס", אותן מדריכות מיומנות לילדים אריסטוקרטיים ואבותיהם החרמנים התועים בנפתולי החיים וערוגות החשק.

מין ומזון

הדיווה איזבלה מובילה את עדת החרמנים באף, כאשר אד דקיק, המודגש באמצעות אנימציה והעולה מהתבשילים משגר אותם לכל מקום שתחפוץ ובעיקר לבית הספר לבישול שמעולם לא ידע כמויות אדירות כאלה של נרשמים ומזומנים. משם קצרה דרכה לתוכנית בישול טלוויזיונית משלה ורומן צפוי עם הבוס המפיק. הזיווג וההזדווגות הבלתי פוסקת בין אוכל וסקס נדונים ביצירות קולנועיות רבות, ומפרנסים היטב מעשיות חושניות כמו "טמפופו", "החגיגה של באבט", "מותק של חיים" (סצינת הסקס האוראלי והשוקולד) ואפילו את אחת האפיזודות היותר-דוחות של "סיינפלד" (ג'ורג' קוסטנזה משלב נגיסות בסנדוויצ'ים עבים עם שעשועי מיטה מגושמים, למי שלא הצליח לשכוח).

ב"אישה על הגובה", סקס ואוכל כמעט חד הם: הריחות החושניים, פיתולי הגוף, קולות העונג, רחשי הסיפוק ותנועות ההנאה, הגניחות והנהמות שבין איש לצלחתו. התוצאה היא קומדיה קטנה עד קטנטנה, חביבה אך בלתי מבריקה, אפשרית אך ודאי לא הכרחית. חבל שהבמאית טורז לא שקלה את המהלכים ביתר זהירות כשהגיעה, ואף חצתה, לצערי, אל אותה נקודת אל-חזור שבה המתוק הופך למתקתק, המתקתק הופך לסאכאריני, האתני הופך לאקזוטי, הפולקלור הלאטיני הופך לאנתרופולוגיה בגרוש, המחאה הפוליטית הופכת לאסרטיביות חיננית, שלא תרגיז יותר מדי אף שוביניסט (וחבל), החמוד הופך למאוס והחושני הופך לפנטזיה ממוסחרת.

ובכל זאת

סיבה טובה לראות בכל זאת את הסרט הפושר הזה, היא הטרנסקסואלית השחורה המקסימה מוניקה שגונבת את ההצגה בקלילות. אם לנמק זאת באופן מאצ'ואי מושלם: שיואו, איזה מאמי! הוא פשוט מוכשר(ת) מכף רגל ועד ראש, סליחה, מעקב מחודד ועד פיאה נוצצת, מגרביון ועד ליפסטיק, משושנים ועד דמעות. גירל פאואר. מוניקה מסובבת גברים בקלילות על קצה הציפורן המלאכותית, מעניקה עצות רבות השראה לבובונית מבאהייה ומשעשעת את הקהל עד כלות.

היא מוסיפה המון לתוכנית הטלוויזיה של איזבלה. בזכות כשרון המשחק, הדמות הזאת מצליחה להתעלות מעבר למיקום המוגבל שנקבע לה בתסריט השטותי ולשמש הרבה יותר מתבלין חד מיני אופנתי או מיטבל קווירי המוגש כמתאבן לצופים סטרייטים שוחרי פריק-שואוז. מוניקה (כמעט כמו לוינסקי) מתגלה כאן ככוכבת מלידה, דיווה טבעית וגדושת מאניירות, כנדרש מאישה גדולה מהחיים. מוניקה המתוקה היא אכן אישה על הגובה.

גלעד פדבה הוא מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב