נחמה ואוכל
אף פעם לא היה מי שכתב על אוכל יפה כמוה, או מי שפיעמה בו שימחה כזאת בתיאור של פירה, סתם פירה. אנה וגנר מגיחה מן הממד המקוון כדי לאפות עם שרי אנסקי את הבורקסים שמיכל ניב הכי אהבה
אהבנו אותה, והיא מתה. בין שתי העובדות האלה, שאף אחד בעולם לא יכול לערער עליהן, רובצות שלוש שנים. בכל יום נתון, לא חשוב מה נעשה, איך נתעורר מחלום עוועים מנחם, איך לרגע, פתאום, ברחוב, ייראה לעינינו כאילו זאת היא שחוצה את הכביש, רק להושיט את היד ולנגוע – זה לא יקרה. האשה שראינו בזווית העין, שחורת השיער וקלת הפסיעות, זאת לא מיכל ניב.
אני אומרת "אהבנו" אף על פי שאהבות הן עניין פרטי. בכל זאת, היתה קבוצה גדולה של אנשים שאהבו אותה, כל אחד בדרכו. והיא השיבה להם תועפות חיוכים עם גומות, ידעה מתי ללטף להם מכאובים קטנים וגדולים ולהופיע בחיים שלהם כהפתעה, כמתנה, כמו זוהר פתאומי וקצר מועד. איכשהו, ידענו, זה יהיה קצר מועד. בינתיים אהבנו את הזוהר.
שרי אנסקי ואנוכי מכירות זו את זו מאז שהיינו כמעט-ילדות, אבל מיכל חיברה בינינו שוב, והאהבה למיכל לבשה אז סינרים, בירושלים ובתל אביב, מפני שהחיוך עם הגומות לווה בשאלה של ילדה בת שש: "מה יש לאכול?", ואנחנו הרי ידענו שזה לא מה שחשוב לה באמת. אבל אהבנו לבשל לה.
מה שהיה חשוב: למיכל היו, פה ושם, בתים אליהם הגיעה כשהיה לה קשה. לא הודתה, לא ביקשה שינחמו, רק התיישבה לפעמים בעייפות גדולה שאולי לא הבנו, היתה אסירת תודה על שהאכילו אותה יפה, שיחקה עם ילדים וכלבים של אחרים והקסימה אותם, ואחר כך הצטנפה בפינה של ספה ונרדמה. הבית של שרי היה אחד כזה. הבית שלי, עוד אחד.
בשנתה, לרוב, נראתה לגמרי מאושרת.
אף פעם לא היה מי שכתב על אוכל יפה כמוה. או מי שהבחין בדקויות מיקרוסקופיות של טעם וידע לחבר להן מלים כאלה מצוינות. או מי שפיעמה בו שמחה כזאת בתיאור של פירה, סתם פירה, שהיה אצלה לכריות אווריריות עליהן ביקשה להירדם. או כבשים עליהן חלמה כל הדרך אל הצלחת.
שרי ואני יושבות במטבח היפה שלה בירושלים. אז מה אם יש פה ושם דמעה בבצק המרודד. ככה טעים יותר, כשאוהבים מישהו באמת. בחייה, למדנו ממנה שאהבה היא אחריות אינסופית. במותה, למדנו שאיננו אלות, שהכוח שניתן בידינו מועט ומקרי לחלוטין, שלא נוכל לדאוג בהצלחה לאושרו של הזולת. מה כבר נותר לנו לעשות: מדי פעם אנחנו מדברות עליה. לרוב הזכרונות הפרטיים נאגרים עד שאי אפשר יותר ואז צריך לשתוק מעט ביחד. מדי פעם, כשהגעגוע קשה מדי, אנחנו מבשלות. דברים שמיכל אהבה, כמובן. פשוטים כאלה, חמים, מנחמים, עם הבטחה של בית וספה ומישהו שיכסה אותה בשמיכה אחרי שהיא מצטנפת.
לא הרבה לפני שמתה עמדה במטבח שלי וקילפה תפוחי אדמה מהבילים והתעקשה לחפון אחד בכף היד וככה לחתוך אותו, בסכין שנדמתה לי חדה מדי ומסוכנת ליופי החיוור של זרועה. "תיזהרי על האצבעות, מיכלי", אמרתי לה בטמטומי, מתוך שתמיד דאגתי לקטנות. לא רציתי שיאונה לה אפילו דבר רע אחד, אפילו כאב קטן.
מיכל ניב מתה היום לפני שלוש שנים. שרי לא אלה. גם אני לא. עמדנו במטבח היפה שלה בירושלים וזכרנו. ושרי עשתה את הבורקס הכי מנחמים והכי מכמירי לב בעולם. ולא, מיכל לא נכנסה פתאום מבעד לגשם ולערפל ולא שאלה, מה יש לאכול.
בורקס חצילים וגבינה בולגרית, איפוא, כי בני אדם יכולים לאהוב, ולדאוג, ולחיות אחר כך עם חור גדול בתוך הלב.
קניות:
לבצק:
1/2 3 כוסות קמח לא תופח
1 חבילה מרגרינה בלי מלח בטמפרטורת החדר
2 כפות חומץ הדרים פשוט
2 כפות שמן, שיהיה איכותי ולא שמן זית, בבקשה
¾ גביע יוגורט, אשל, שמנת או לבן
מעט מלח
למילוי:
חציל בינוני קלוי על האש, קלוף וקצוץ דק
250 גרם גבינה בולגרית מפוררת
ביצה טרופה
מלח
פלפל שחור גרוס טרי
לציפוי:
1 חלמון ביצה טרוף בכפית מים
1-2 כפות גרגרי קצח בתוך קערה יבשה, נלוש את כל חומרי הבצק עד שיתקבל כדור גמיש וחלק. שרי אומרת שצריך לדעת מתי להפסיק, וברגע שמתקבל כדור כזה לא מתפתים להמשיך ולשחק איתו.
וכך נעשה:
1. נחמם תנור ל–180 מעלות. נערבב בקערה – אפשר בקערת הבצק – חציל, גבינה, ביצה, מלח ופלפל.
2. על משטח עבודה מקומח, נרדד את הבצק לעלה בעובי של 2-3 מילימטרים. שיהיה דק, אבל לא שקוף. אני שואלת אם הבצק צריך לנוח ושרי מצטחקת: "בחיים שלנו, בין כאוס לקטסטרופה קטנה, יוצא שהבצק נח, אבל הוא לא ממש צריך".
3. עכשיו ניטול כוס ונקרוץ עיגולי בצק. נניח כל עיגול על כף יד ובמרכזו נשים כפית מן המילוי.
4. עכשיו, בעדינות, נהדק את הקצוות בצביטות קטנות אבל לא מכאיבות, כדי שהבורקס לא ייפתחו לנו באמצע האפיה.
5. נרפד תבנית בנייר אפייה, אך לא נשמן. נניח את הבורקס על גבי התבנית ונבריש בחלמון טרוף בכפית מים. בעדינות נזרה מעל לבורקס קצח, ונאפה עד שיזהיבו, בערך 20 דקות.
מיכל אהבה את זה עם חמינדוס, ביצי חמין, וסלט קטן, ירוק ומרענן וחמצמץ עם המון מיץ לימון וקצת פלפל ירוק חריף.
לפנייה לכתב/ת 
"ושרי עשתה את הבורקס הכי מנחמים והכי מכמירי לב בעולם"
צילום: סלימאן אבוגוש
"ולא, מיכל לא נכנסה פתאום מבעד לגשם ולערפל"
צילום: סלימאן אבוגוש
מומלצים
