מסדר כנפיים

כשאהיה גדולה אני רוצה להיות סוקרת. סוקרת היא נביאה עם רשיון ותארים, ומאז דבורה הנביאה לא היו לנו יותר מדי נשים במקצוע, כך שהגיע הזמן לחזק את השורות (ואת מינה) ולהתחיל לחשוב על הסבה מקצועית.

בפנטזיה שלי יש המון גרפים נורא מקצועיים כאלה, משרד מתוקתק עם אלף טלפונים וחמש מאות מחשבים ומאה מזכירים ומתלמדים חרישיים ואדיבים ושועים ורוזנים מתקשרים לבקש תחזית וגם מקבלים.

נגיד, שמעון פרס על הבוקר? רוצה לדעת אם לפרוש בגיל שמונים או שמא רחשי לב העם לא מתירים זאת? או אביגדור ליברמן, קצת אחריו, שואל עד כמה מותר לו להקצין ימינה מבלי להיחשב פשיסט? או טומי לפיד, שואל אם כדאי להחליף את הליפסטיק הסגול במשהו קצת יותר עדכני? לכל תהיה לי תשובה ממוחשבת, אמינה ומדוייקת, ובסוף היום עוד יהיה לי כוח לחזור הביתה ולהפיק ארוחה לעשרה אנשים ולהתיישב מול המסך ולצפות בקרקס הבחירות בלי שום סימני ייאוש.

רוב הציבור ישן עד מאוחר והתעורר ליום מבאס במיוחד, שרובו רחשים אלקטרוניים חסרי שחר ופטפוט עצמי לדעת. רוב הציבור הלך לקלפי ועשה שם את מה שכולנו יודעים שעשה. אחר-כך, כמו תמיד בימים של שיעמום, שבתון או מלחמה - רוב הציבור צרך יותר מדי פחמימות בדמות פיצוחים ונשנושים, והציבור הנמוך יותר הגזים בבמבה. וכולם חיכו שהשעה תהיה עשר.

וחלק מן הציבור, נשים כגברים, היה ועדיין טרוד, בשאלה מה מגישים לכל אלה כשהם באים לרבוץ לך בסלון מול פני מינה, הפרשנים, או סתם סרט.

ראשית חוכמה, לא מתחייבים על ארוחת ערב פורמאלית, כי למי יש כוח. שנית, מתמקדים במה שקל להפיק, נוח לבשל, לא תובעני ולא דורש תשומת לב מעבר לכמה דקות ראשוניות ועם זאת מספק תוצאות די מפתיעות ביחס להשקעה.

שלישת חוכמה, הולכים לקצב הכי סטרילי בשטח וקונים 1/2 2 ק"ג כנפי עוף. זה יאכיל שמונה נפשות רעבות, ייתן להם תעסוקה לאצבעות בין שלטוט לשלטוט, ומה שלא ייאכל יחזור לסיר. גם מחר יהיה טעים. וזה יהיה זול, וכדאי להתחיל להתרגל לנוכחות של כנפיים על השולחן גם באירוח, כי – הדברים נאמרים בתוקף הפנטזיה שלי כסוקרת – עד הבחירות הבאות נאכל את הלב, והרבה כנפיים. אף אחד מאיתנו, בריות מבשלות מן המעמד הבינוני ומטה, לא הולך להיות יותר עשיר.

וכשהכל ברור וידוע, כבר אפשר לעלות על סינרים ולהפיק כנפיים תאילנדיות חריפות עם ירקות, או מרוקניות עם קוסקוס, או כנפיים סיניות מבושלות שנראות דווקא כאילו אפו אותן. לשיקולכם: הכל כשר הפעם, וכל מנה לא מצריכה יותר מ-40 דקות הכנה ברוטו, ומתוך זה עד 10 דקות נטו. רק מה, שלא נתפתה להוריד לכנפיים את העור. בשבוע שעבר ניסיתי גירסה יאפית חפה מכל שומן של כנפיים עירומות לגמרי. לא היה טעים.

מותר להתלבט בין שתי אפשרויות: לסור לחנות לענייני גסטרונומיה מזרח-אסיאתית, לקנות שם מיכל של ממרח קארי אדום, מוצר בסיסי במטבח התאילנדי – או לעשות לבד. כשקונים, קוראים לזה red curry paste.

כשעושים, עושים כך:

5 כפות שמן לבישול

את כל זה - ויתרתי לכם על ילאנג-ילאנג שהוא מרכיב חיוני, וגם על מיץ ליים שאין לנו בארץ, אלוהים יודע למה - מרסקים במעבד מזון.

אז אני שואלת: לא עדיף לקנות? גם התאילנדיות מצביעות ברגליים. נחזור אפוא לקניות.