שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מתחת לתאנה בחורבת צברין
    משוכות צבר, זיתים, שרידי בוסתנים של פרי ודקלים בודדים, בואדי מאחורי מושב עמיקם, הם העדות הברורה לכפר ערבי, שבמלחמת העצמאות הפך לזכרון עבר

    באחד מניווטי הלילה הפחות מוצלחים בשירותי הצבאי, ירד גשם מעצבן, היה קר והבוץ איים לשאוב את נעלי, שמזמן שינו את ייעודם והפכו למשקולות מעיקות. למרות הכל הצלחתי לחלוף בחושך מוחלט בעמיקם, מושב אשר לימים נודע לי שמייסדיו היו יהודים מסין, לא כאלה עם עיניים קטנות וצמות, שהגיעו אליה כפליטי חרב מאירופה.
    בזוועה גדולה אני מעלה עד היום בזכרוני את ניסיונותי הנואשים לבוסס עד ברכיים בבוץ מעורב בפרשן של פרות, מסתבך והולך במשוכות צבר ובשיחים בלתי חדירים של פטל, ואילמלא מזלי הטוב לא הייתי מוצא את הנ.צ שהגדירו לי מפקדי בקורס ואולי עד היום הייתי קבור בבוץ בשולי עמיקם. לא רק זאת, אלא כמעט וקיפחתי את חיי בטביעה. הסתבכותי בכבליו של מטפס קוצני כלשהו מנעה ממני ליפול בעלטה אל עומקה של באר גדולה ומלאה במים, וגם בצפרדעים.
    כל שעניין אותי אז היה לסיים בשלום את הלילה, למסור דו"ח בבוקר ולצאת לשישבת כדי לישון במיטה יבשה וחמה.
    משנקפו השנים, מצאתי את עצמי שוב מבוסס בבוץ בוואדי שמאחורי עמיקם. לאור היום אישררתי לעצמי שאכן לאנשי עמיקם אין עיניים מלוכסנות, שהפרות הפכו עם השנים למקור לגללים אינסופיים מכל הסוגים, ושכל המקום הוא חורבה ענקית ששרידי הבתים והחרסים שבה מעידים על: א' - עתיקותה, ב'- שמאז תקופת הברונזה ועד ימינו חיו כאן בני אדם ולא רק פרות.
    משוכות צבר, זיתים, שרידי בוסתנים של פרי ודקלים יפהפיים, כרגיל אצל דקלים בודדים, הם העדות הברורה לכפר ערבי שבמלחמת העצמאות הפך לזכרון עבר; ואכן, עברה של חורבת צברין עשיר ועמוס, כמותו כמרבית היישובים שמשוכות צבר ודקלים ניצבים על גלי הריסותיהם.
    מה היה כאן לפני אלפי שנים סביר להניח שלא נדע עד תום. יהודים ממילא לא חיו בחלק הזה של הארץ, אלא ובעיקר כנענים, ואחר כך ישראלים, שהפכו לשומרונים. בימים שבהם השומרונים היו רוב מוחץ בשומרון ובשוליו, עשה כאן בבא רבה, גיבורם של השומרונים - בן דמותם של יהודה המכבי, שמעון בר גיורא ושמעון בן כוסיבא גם יחד - גדולות ונצורות. האיש מרד בביזנטים לפני יותר מ-1,600 שנה, ניתק את השומרונים מגופה של האימפריה הרומית-נוצרית והקים עשרות כנישתאות, קרי בתי כנסת שומרוניים, ברחבי הארץ שבערה אז באש המרד השומרוני.
    לשומרונים במאה הרביעית, כמו לאחיהם היהודים כ-140 שנה קודם לכן, בימי בן כוסיבא, היתה עדנה פורתא ולרגע חשבו אלה וגם אלה שהתחלה מוצלחת לכאורה במרד נגד רומי תביא עמה תשועה גדולה. אנחנו היהודים לקינו בטבח ובגלות, והשומרונים נדונו לכלייה ולניוון. מה חבל. סופו של בבא רבה שגלה לביזנטיון וכנישתאותיו הפכו עפר.
    אחת כזו היתה גם בצברין ושרידיה נעלמו מן המקום. גם הכנישתא בסינדיאנה הסמוכה, שאף היא היתה כפר שומרוני גדול (עד המאה ה-13 לפחות), היתה למאכולת לשיני הזמן ואולי גם לשיני צבאנו, שעשה מסינדיאנה שדה אימונים גדול ורבים מחיילי צה"ל זוכרים בחיוך את "קרבותיהם" שם, מלווים בזעקות "רימון, רימון...".
    עצי תאנה ענקיים, חרובים שגילם בוודאי כמה מאות שנים וערוגות של שומשום סביב כפר דל מראה שכאלף תושביו עסקו בהגרת זיעת אפם אל האדמה הטובה - כל אלה קידמו את פני הבאים אצל העמק הקטן שמאחורי עמיקם בימים שטרם נבנתה. ובמלחמת העצמאות, כמו במלחמות: אלה מכים ואלה מוכים, וכמאמר הרומי העתיק - וי למנוצחים. הם אינם.
    את מימיה קיבלה צברין ממעיינות בנחל שהיום הם זורמים בין שיחי הפטל ועצי התאנה, מתפתלים בין מדפים בוהקים של סלעי המקום הרכים ונעלמים במדמנת הפרות בגבול עמיקם. במעלה הנחל, לא רחוק מהמעיינות המפכים בסבכיו, חפורה באר יפה, עמוקה ומדופנת היטב באבני גזית, היא הבאר שבה כמעט נפלתי במסע הלילה הגשום והרחוק ההוא. בימים של חורף מימיה גבוהים ובימים של קיץ נראים היטב בתחתיתה פתחים חצובים. שרידי משאבה ישנה ושלט עץ עם הסבר על המקום מכוסים שם בצמחיית הנחל הפרוע. יודעי דבר אומרים שהיא לא באר, אלא בריכה צלבנית, ויודעי ח"ן אומרים שהיא מימי הרומים. כך או כך, אין מי שישתה ממנה היום. סימן ההיכר שלה הוא עץ תאנה גדול המצל עליה, מוקף בשיחי פטל, אזוב וכלמינטה אפורה.

    איך מגיעים

    במפת סימון שבילים 'הכרמל' (מס' 4), כקילומטר אחד מצפון למושב עמיקם וממש צמוד לדרך העפר העולה להר חורשן ומסומנת בצבע ירוק. עוד בסביבה: הר חורשן וחורבת טאטא. אפשר גם ל'שבעת האלונים' העומדים בעיגול; בדרך לעמיקם - ערימת בטון קרוש שנהג מערבל מנוול שפך שם. ילדי בית ספר באזור צבעו את הערימה בצבעים עליזים וציירו עליה יופי של חיוך. ימח שמו הנהג ונפלאים הילדים; נסו בכלל את רמת מנשה, אזור נהדר בחורף.

    טריוויה

    עין צברין הוא כנראה חלק ממערכת המים שהזינה את קיסריה העתיקה. זהו בעצם מעיין ניקבה החצובה מתחת לפני הקרקע באורך כ-70 מטר, מחדר איגום שבו נובעים המים. כדי להקל על החוצבים וגם על מי שעתיד היה להשתמש במים, ניקבו אל הניקבה שלושה פירים, היום חסומים. המערכת הזו חוברה, אולי עוד בימי הרומים, למפעל המים הגדול של נחל תנינים (וזה כבר סיפור להזדמנות אחרת) אך הבריכה שאוגמת את מי הניקבה הותקנה באמת בימי הביניים הצלבניים, כנראה על ידי השומרונים שגרו בסביבה והיו צמאים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    הר חורשן. גם הוא בסביבה
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    רמת מנשה. אזור נהדר בעונת החורף
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    מומלצים