שיעור ציונות מול אנדרטת הגווילים

לאנדרטת הגווילים מגיעים בדרך הררית מפותלת וקסומה, המחברת בין צומת אשתאול-צובה (כביש מספר 395) למושב כסלון. ט"ו בשבט כבר הלך ויום המשפחה הגיע, אבל משני צידי הדרך עוד פורחות השקדיות במלוא הלובן, ואלו לא היחידות שנראה בשבת הזאת.

המסלול מהאנדרטה למערה - מסלול חדש, אגב, שעוד לא מסומן אפילו במפות השבילים - מחייב הקפצת כלי רכב לא קצרה (20 דקות לכל כיוון), אבל המאמץ בהחלט משתלם. בזמן שהבנים מוליכים את המכוניות לנקודת הסיום (עם כל הכבוד למהפכה הפמיניסטית, זה עדיין התפקיד שלהם), אנחנו, הבנות, מתחרדנות בשמש למרגלות האנדרטה, והילדים מנצלים אותה למשחק מחבואים. זה בסדר, עוד מעט הם יירגעו.

כשאלון המדריך מגיע ומקבץ את כולנו סביב הגווילים, אפילו בני השלוש משתתקים. פתאום, בבת אחת, ילדי בית הספר מגלים את הדמויות השותקות על האנדרטה: את יאנוש קורצ'ק והילדים, את דוד מנגן על הנבל, את פורצי חומות הגטו, את משחררי ירושלים.

את אנדרטת הברונזה, ששוקלת 15 טון, פיסל נתן רפופורט, שכל משפחתו נספתה בשואה. "כשסיימתי את האנדרטה מסרתי אותה לציבור", אמר פעם, "פירושה הנכון הוא מה שהציבור מבין בה".

כל אחד יכול, אכן, לצאת למסע משלו באנדרטה ולתת לה את פירושיו, ומעניין במיוחד לתת לילדים למצוא בה פירושים. אבל כדאי, בכל זאת, לשים לב לכמה דברים שחבל לפספס. בגוויל הימני (כשעומדים עם הפנים לאנדרטה), גוויל השואה, פניהם של יאנוש קורצ'ק והילדים ברורות, אבל מעליהם רואים רק קסדות וחרבות, ללא דמות - כיאה לאנשים שאין להם צלם אנוש.

כשמסתובבים עם הגוויל מזהים אנשים כפופים, ממש חוזרים לתנוחה עוברית, אלה ההולכים כצאן לטבח, אבל מעליהם יש כבר אנשים עם ראש זקוף, המתחברים לגוויל התקומה. עליו אפשר למצוא את כובעי הטמבל, את מגדל המים של פעם, את המנורה, את האיש האוחז בספר התורה ואפילו את רוקדי ההורה. לך תסביר לילדים שפעם רקדו פה ברחובות.

להוריד את האבק ממגדירי הפרחים

אבל לא אנחנו, שועלי טיולים שכמונו, נסתפק בשיעור ציונות מול אנדרטה. הידקנו כובעים, שיפרנו קרם הגנה, הורדנו עוד סווצ'ר וחצינו את הכביש למסלול היורד למערת בני ברית ומסומן בסימון השבילים בירוק. הדרך - העוברת בתוך יער הקדושים, בו ניטעו שישה מיליון עצים לזכר קורבנות השואה - מדהימה ביופיה.

אנחנו מקפצים בתוך אחו ירוק, זרוע כלניות, רקפות, כתמה, דודא רפואי, עירית גדולה ועצי שקדיות. אם אתם בעניין של מגדירי פרחים, זה בהחלט המקום המתאים להיסחב עם הספרים. בתוך הנוף הזה משתלבים להפליא לוחות השיש הקטנים, המציינים את שמות הקהילות שנכחדו.

בדרך מחכות לנו כמה תחנות, המעידות על החיים שהתקיימו כאן לפני אלפי שנים, כמו בור המים, ושני הסלעים העומדים - בתולות שמם - ששימשו אבני משקולת בעזרתן לחצו על הזיתים וסחטו שמן. הפתעה נוספת מחכה אחרי שחוצים שוב את הכביש: גת ענקית עם מתקן דריכה מרשים בגודלו ושני בורות - בור שיקוע, אליו זרם המיץ ובו שקע הלכלוך שנתקע בשיחים שנשתלו שם במיוחד (סירה קוצנית, למשל), ובור האיסוף, אליו זרם היין המזוכך.

הילדים תופסים עמדה על הגת ואלון מנצל את הפסקת הביסלי/במבה/סוכריות/קלמנטינות לחידון טריוויה על ענבים, יין ומה שביניהם. עוללינו, דור הבייבלייד, עם ותק של עשר שנות טיול, לא מביישים ומוכיחים בפעם המי-יודע-כמה שגם כשנדמה לנו שהם לא ממש מקשיבים, משהו נכנס בהם. גם את תעירו אותם באמצע הלילה הם יידעו להסביר לכם איך נוצר מכתש ומה ההבדל בין בור לבאר. תודו שזה מרשים.

קרחת פרטית בניו זילנד

אבל ההפתעה היא בסוף המסלול הקסום: במורד התלול, המתפתל בין העצים ומוליך למערה, הונחו בולי עץ המשמשים מדרגות. הקטנים מקפצים עליהם בשמחה, גאים על כל צעד. אנחנו, האמהות העצלות שנשבעות ממחר להתמיד במכון כושר, יודעות שעוד נשלם על הירידה הזו ברגליים תפוסות.

המערה למטה סגורה רוב ימות השנה. החניון המסודר נתפס, למרבה החוצפה, על ידי פולשים, שהתחילו ישר באוכל, בלי לטייל. אבל היער גדול והשמש קורצת, אז אנחנו נכנסים למכוניות ומוצאים לנו קרחת ירוקה, פרטית שלנו.

לכל אחד יש את התפקיד שלו. ארנון פורש ערסל בין שני עצים ומתקתק תה עשבים מתוק על הגזיה. מיכל שולפת את העוגה המנצחת ("היא נורא פשוטה", היא נשבעת מחדש בכל פעם שאנחנו מתנפלים, ואני שואלת אתכם - בצק פריך, ריבה, קצף ופירורי שוקולד, זה נשמע לכם פשוט?), הילדים משחקים (שוב) מחבואים.

שם, בתוך הרי ירושלים, על שרידי מנה חמה ושימורי תירס, נרקמת לרגע תוכנית ייאוש להקמת מושבה בניו זילנד, אבל זה רק מפני שאנחנו יודעים שעוד חודש בדיוק נפגשים בנחל תבור.