יבש בחורף. על שחקן הספסל אבי נמני

בדרך כלל כשמגיע החורף, נחל איילון עולה על גדותיו, הממיר הדיגיטלי מכריז על עייפות קלינית, דני רופ מקבל יותר מדי זמן מסך בפריים טיים הקיומי, פקקי התנועה גורמים לך לקלף את העור מרוב העצבים ומכבי תל אביב מכריזה שהיא הולכת חזק על הגביע.
זה גם הרגע בו מתחילים בקרית שלום להריץ שחקנים צעירים שיושאלו בעונה הבאה לראשון לציון או אשדוד, לוני מתחמק ממטחי קללות כדי להכריז על תמיכתו המוחלטת במאמן. אפילו אבי נמני פתאום מבקיע מבעד לקורי השינה העכבישיים ומחורר רשתות באלמנטריות, תוך כדי כידרורים סמי ברזילאיים וחזה נפוח מרוב ביטחון עצמי. העונה יש חורף מוזר במיוחד. הגיע כבר פברואר הטורדני, החד משמעי, הביוב כבר מציף את הרחובות, נחליאלים מנסים להתאבד לתוך זכוכיות מרוב ייאוש, ומכבי תל אביב, רחמנא ליצלן, מרוחקת שתי נקודות בלבד מהמקום הראשון, וזה עוד כש"התקופה הרעה" מאחוריה.
חורף קר במיוחד עובר על נמני שקופא כמו פינגווין על הספסל יחד עם פרות יבשים אחרים. בינתיים הוא דופק לאומה מסרים ממלכתיים כמו "העיקר שהקבוצה ניצחה", או "יש מאמן והוא מחליט ואני מכבד כל החלטה של המאמן", ו-"זה לא חשוב מי משחק". למרות זאת, לא מן הנמנע כי ברגע שהמומנטום הצהוב ידעך, יתחיל פיו לירוק להבות זעם כמו דרקון, וניר קלינגר יצטרך לתפוס מחסה ולשאול את עצמו: "איפה הסוכן קרלוס כשצריך אותו?".
הזמן עובר ומשמיע צליל של עצבים מתפקעים, הירוקים מהכרמל בלופ של היסטריה כרונית והפועל תל אביב שוב מראה שהיא דומה יותר לתוכנת מחשב מאשר לאורגניזם. בין לבין, הצהובים מסרבים להיעלם ועוד עשויים בקונסטלציה מסוימת לפתוח בקבוקי שמפניה בסוף העונה ולרוץ עם הדגל (לימור לבנת תתגאה בהם). וכן, הסיבה שמכבי פתאום מתחברת היא הספסול הסדרתי של נמני, ולאו דווקא בגלל ענייני אגו מטופשים, והעובדה שקלינגר הצליח במקום בו שלמה שרף נכשל.
אבי נמני היה ועודנו אחד השחקנים המוכשרים ביותר שגדלו כאן. לו רק היה קצת יותר מהיר, קרלוס כבר היה מזמן מסדר לו חוזה איכותי בקבוצה אירופית סבירה. הבעיה אף פעם לא היתה היכולת שלו, אלא המנהיגות. בגלל שלא היה מישהו זמין אחר, הוא השתלט על נישת המנהיג במכבי תל אביב ועיקר באופן בלתי מודע את הקבוצה. הוא לא שולט בזה, אבל כשהוא משחק משתלט שיתוק מוזר על רוב שחקני קבוצתו, הוא הופך לשיטה בפני עצמה, רוב הכדורים זורמים אליו גם כשאין לכך הצדקה, הוא אגואיסט כרוני, אבל הכי חשוב, הוא שחקן שפורח רק כשאין לחץ על הקבוצה.
נכון, זה לא תמיד היה כך, אבל הדקות הכי טובות שלו נתן נמני באימא של הגארבג' טיים העונתי. אם מכבי פתאום תדעך ותאבד עניין בצמרת, נמני יחזור להרשית בצרורות. כל עוד מכבי תמשיך להידבק לפסגה בקרצייתיות מעוררת כבוד, נמני יתן מקסימום שבעים אחוז תפוקה. בהחלט אפשר לקרוא לו "שחקן גביע טיפוסי" או "מלך הגארבג' טיים". בכל זאת, הוא עדיין יכול להיות חשוב מאוד במערך הקלינגרי.
הוא יכול להעניק נופך חדש למושג "השחקן ה-12", מה שראובן עטר היה יכול להיות במכבי חיפה, מן אחד שנכנס באזור הדקה השישים ומדליק מחדש את המשחק, ממוטט את מגיני היריב התשושים בברקים של אנרגיה וירטואוזית ומצית אש בטריבונה. אבל אגו הוא לא דבר שקיים רק בגלל שפרויד המציא אותו.