ברודווי משופר

מה שמבדיל בדרך כלל בין מחזות זמר לסרטים מוזיקאליים הן מחיאות הכפיים. סרטים יכולים להצחיק אותך, לרגש אותך, אבל רק לעתים נדירות יגרמו לך לקרב את שתי כפות ידיך זו לזו ופשוט למחוא כף. "שיקגו", של הבמאי והכוריאוגרף רוב מרשל, הופך את מסך הקולנוע לחי עד כדי כך שמחיאות הכפיים מתבקשות. שניות קלות של שקט בין להיט מוזיקאלי אחד למשנהו והקהל מרביץ כפיים כאילו אין מחר. מעולם לא נראה עיבוד של מחזמר כה זוהר, מסנוור ומענג על המסך הגדול כמו "שיקגו". אז נכון, זו לא הפעם הראשונה בה מחזמר מצליח זוכה לעיבוד קולנועי, אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שבה מדובר לא רק ביצירה מחודשת שלא נופלת מהרף שקבע המקור, אלא בלידה משופרת.

שמרני, במובן החינני

על עיבוד קולנועי למחזמר הנודע של בוב פוסי מדברים כבר למעלה מ-20 שנה. פוסי עצמו חשב לעבד את המחזמר לסרט בכיכובה של מדונה אי שם בתחילת שנות ה-80. הרעיון נגנז, בין היתר מפני שבניגוד למחזות זמר אחרים, גיבורי "שיקגו" לא מקיימים דיאלוג דרך השירים אלא מספרים את העלילה לקהל באולם בסגנון שנהוג יותר במופעי Review או קברט. עובדה זו הקשתה על מציאת פתרונות בסגנון הסרט המוזיקאלי הקלאסי. מרשל, כאמור, התגייס למשימה והתוצאה מרהיבה. בניגוד ל"מולן רוז'" של השנה שעברה, "שיקגו" הוא סרט מוזיקאלי מהסוג השמרני (במובן החינני והלא מיושן של המילה), שאינו מורכב מלהיטי פופ עכשוויים ואינו מנסה לעדכן את הז'אנר.

הסרט מתרחש בשנות ה-20 הסוערות בשיקגו, עיר הפשע האולטימטיבית, בה כל עוד אתה מפורסם תוכל להתחמק מעונש גם על רצח. עוד לפני שהצלחתי להתרווח בכסא נשמע "באנג!" והמצלמה ליוותה לבמה את ולמה קלי (קתרין זטה ג'ונס), כוכבת במועדון לילה שרצחה דקות ספורות לפני כן את בעלה ואחותה שניהלו רומן. הנוכחות של זטה ג'ונס, בעברה רקדנית וזמרת במחזות זמר, והביטחון העצמי שנדרש לתפקיד, ממלאים את המסך בהורמונים כשהיא מרביצה ביצוע מגרה במיוחד של "כל הג'אז הזה". היא מכשפת לא רק את הקהל באולם הקולנוע, אלא גם את רוקסי הארט (רנה זלווגר), רעייה בוגדנית שחולמת להפוך לכוכבת באמצעות מאהבה השקרן שמבטיח להכניס אותה לעולם הבידור ומסתפק בלהכניס אותה למיטה. כשהשקר מתגלה היא רוצחת אותו ונזרקת למאסר, שם היא פוגשת את קלי ואת בילי פלין (ריצ'ארד גיר) עורך דין מצליח, שרמנטי, חובב עיתונות ונטול אלוהים. פלין מגן על קלי אבל מסכים תמורת שכר נאה לקבל גם את התיק של הארט. השתיים נלחמות ביניהן על מקום בכותרות העיתונים ועל דעת הקהל האמריקני.

גלובוס הזהב, יופי. אבל למה זלווגר?

"שיקגו" הוא קסם צרוף שמתחיל בבימוי ובכוריאוגרפיה שהופכים כל שיר למרשם בטוח לפיתוי, נמשך בעריכה הקצבית שלא משעממת לרגע ונגמר במשחק. הסרט עושה שימוש באלמנטים סאטיריים ובציניות כשהוא מציג שחיתות ובוגדנות כערכי-על בתרבות המודרנית, סקס כמטבע עובר לסוחר ואת הציבור הצמא לסקופים עסיסיים בכל "תפארתו" הנוראה. למרות שמדובר במוסר השכל לעניים, הסרט מעביר ביקורת מסוימת על מוסד הסלבריטאות – אתה שם עד שהדבר הבא מגיע.

ליהוק השחקנים מבריק דווקא משום שאינו ברור מאליו. זטה ג'ונס, שנתפשת יותר כשחקנית מעודנת ואצילית מאשר רוצחת מחושבת ופצצת מין מניפולטיבית, נותנת את הופעת חייה ושורפת את המסך. זלווגר, שזכתה אמנם בפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט, מחווירה לעומתה, אך גם בחירתה לתפקיד בהחלט מעניינת. ריצ'ארד גיר, שהחל את דרכו על במת לונדון במחזמר "גריז" (1973), חוזר אחרי שנים לשחק ולשיר במחזמר ומצליח להפתיע. שנים שגיר לא נראה כל-כך חי על המסך: הוא שר, רוקד ולמרות שעדיין מדובר בתפקיד של גבר שרמנטי כיאה, פלין הוא בהחלט מסוג עורכי הדין שכולם אוהבים לשנוא.

לא רק לחובבי הז'אנר

הפעם האחרונה שראיתי את גרסת המחזמר היתה לפני שנה בברצלונה, מה שהפך את הציפייה לסרט למעט זהירה מחשש שהתרגום הקולנועי יהיה נחות מהמקור. אבל "שיקגו" הסרט הוכיח את עצמו כחגיגה אמיתית. התרגום של מרשל מוצלח גם משום שבחר להתנתק מהמקור, לחתוך ולהוריד שירים על-מנת להגיש לצופים מנה מהודקת וגדושה של המיטב ולוותר על הכוריאוגרפיה המיושנת מעט של פוסי. "The Cellblock Tango", שמבוצע על-ידי נשות בית הכלא, הוא אחד מרגעי השיא של הסרט ומלווה בכוריאוגרפיה מבריקה ובהרבה הומור. גם "Razzle Dazzle Em" מציג פרשנות נפלאה ופתרון קולנועי מתוחכם שמאפשר לבילי פלין לפרוש בפני הצופה את טכניקת הייצוג המשפטית שלו. "הם (העיתונאים) לא יוכלו לראות דבר מבעד למסך הזוהר שתציג להם", אומרות מילות השיר ופלין עצמו מוצג בסצינה זו כמושך בחוטים של תיאטרון הבובות שמורכב מעיתונאים. השחקן ג'ון סי. ריילי ("כנופיות ניו-יורק"), שמגלם את בעלה חדל האישים של רוקסי הארט, מבצע גרסה מצמררת והטובה ביותר שראיתי לשיר "Mr. Cellophane". השיר, על גבר שהעולם כולו מתעלם ממנו, נותן בביצוע הנוכחי פרשנות חדשה שעולה מספר מונים על המקור. גם העיתונות זוכה למנת הביקורת המתבקשת ומיוצגת על-ידי כתבת הצהובונים מארי סאנשיין, אותה מגלמת השחקנית קריסטין ברנסקי הנפלאה.

רוב מרשל מצליח להביא למסך איכויות תיאטרליות והוא עושה את זה בכשרון רב בעזרתו של התסריטאי ביל קונדון. הוא בחר באופן מודע שחקנים שיכולים לשיר ולאו דווקא זמרים שיכולים לשחק, מה שנדמה כבחירה הטבעית לסרט מוזיקאלי, החלטה שהתבררה כנכונה והפכה את התוצר הסופי לחגיגה מהוקצעת שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. ממש כמו בתיאטרון הוא משתמש במנהל התזמורת (טיי דיגס) להנחיית הקרקס הקולנועי שהוא בישל לצופים. מרשל לקח מחזמר שנחשב בסוף דרכו והפך אותו לערב של כיף לא רק לחובבי הז'אנר אלא להמונים, וזה עובד. הוא מגיש לצופים 15 שירים, שכל אחד מהם הוא הגלאם בהתגלמותו. וואו!